ביום שהמלחמה פרצה ברחה אירנה עם הוריה ושתי אחיותיה ובעליהן מזרחה לכיוון רוסיה. אחרי כחודש בדרכים הגיעו ללבוב, שם חיו כשנתיים. בני המשפחה לא נשלחו לסיביר ונשארו בעיר תוך מחשבה ששפר עליהם מזלם, אך ב-1941 נערך בה פוגרום גדול, שבו נספו אחת האחיות ובעלה.
לאחר מספר ימים הוכנסו לגטו בלבוב. אוקראיני בשם יאן לבקוביץ' (אחרי המלחמה ניסו לאתר אותו, בלא הצלחה) שמר עליהם, עזר למשפחה לצאת מהגטו, רכש להם כרטיסים לרכבת וליווה אותם בעצמו חזרה לעיר צ'נסטוחובה, שם נכנסו לגטו והתאחדו עם שאר בני המשפחה הרחוקים יותר. גיסה של האחות מירה, שעבד בגטו במפעל לייצור נעלים, התכונן ליום החיסול שהכול ידעו שיגיע, ובנה יחד עם יהודים נוספים, בסיוע פולנים, מקום מחבוא מתחת לגג. כשהתחיל החיסול הסתתרו בני המשפחה במחבוא במשך שלושה שבועות ללא מזון, רק מים.
מירה הצליחה לברוח ראשונה והגיעה לביתה של ברוניסלבה פלסקאץ', שעבדה אצל הוריה בתור כובסת. היא פתחה בפניה את ביתה שם התגוררה מספר שבועות, בשלב מסוים הצטרפה אירנה ושלושתן חלקו חדר קטנטן ומיטה. מירה הצליחה להגיע לוורשה ואירנה נותרה אצל ברוניסלבה כמה חודשים, וזו דאגה לשתי היהודיות הצעירות כאילו היו בנותיה. בוורשה סייעה להן סילביה ז'צ'יצקה, לוחמת במחתרת הפולנית (ארמיה קריובה), דאגה לפזר אותן בדירות בעיר, לארגן עבודה וכמובן מסמכים ותעודות. מדי פעם החליפה את מקומות המגורים שלהן כדי שלא לעורר חשד. בוורשה עזרה להן גם אויה פליקסה ריבוס, שהצילה את בת דודתה של אמא.
"המזל שלי היה העיניים הכחולות" אומרת אירנה. "זה איפשר לי להיטמע. ובכל פעם שקיבלתי תעודות מזויפות חדשות, הייתי לומדת הכול בעל פה ועוברת בחינה – מעירים אותי באמצע הלילה, מה שמך? איפה נולדת? מי הוריך? ואני חייבת לענות במהירות ובביטחון. כי מחיר החשיפה הוא כמובן מוות לי – ואחרי חקירות שהייתי עוברת מוות לכל מי שסייע לי".
מירה, אירנה והוריהן ניצלו. אחות שלישית, בעלה ובעלה של מירה נספו. שלוש הנשים שסייעו למירה ואירנה קיבלו את אות חסידי אומות העולם. והקשר בין המשפחות נמשך גם עתה, עם הדור השני והשלישי.
אירנה נשארה בפולין אחרי המלחמה. היא למדה רפואה בוורשה, והייתה לרופאה פנימית. בשנת 1959 הגיע לביקור בישראל, ונשארה.
0
