אנשי הגסטפו והילדה אינה , בת 6 , לבוב , 1942

58

  מתוך ספר הזיכרונות של הרופאה, ניצולת השואה,  ד”ר צילה רנרט:

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם, 1987

“יום אחד , בשעת מנחה, כיצא רומק מן הבית ואני הייתי עם אינה , ילדתי בת ה6 , שמעתי מכוניות כבדות קרבות אל הבית בו הסתתרנו. מאחר שהייתי דרוכה תמיד לקדם כל פורענות , הצצתי מבעד לחלון וראיתי מכוניות ירוקות גדולות של הגסטפו נעצרות ליד הבית. מאחת מהן יצא איש הס”ס ובדק את מספר הבית. כן זה היה הבית שחיפשו. עוד כמה גברים  חמושים ירדו וצלצלו בשער. הבת שלי אינה , בת ה6 מיהרה להסתתר והצנטפה באחת מפינות הארון. אין היא זעה. אין היא מדברת, אין היא שואלת מאומה. היא מבינה ויודעת שרודפים אחריה ואחרי. גם אני אינני זזה, כאילו הופנטתי.

הם מאבדים את סבלנותם , צועקים , הולמים בשער הגינה. לבסוף הופיעה בחלון הזקנה הפולנית שהסתירה אותנו. מתלוננת על הרעש , איש הס”ס פונה אליה בתקיפות. בשפתו , והיא , אף שהיתה לפנים מורה לגרמנית בבית ספר תיכון, מעמידה פנים שאיננה מבינה. איש הס”ס מחרף ומגדף ומצווה על המתורגמן לומר את פקודותיו בפולנית: עליה לפתוח מייד , כדי שיוכלו לעצור את היהודים שמתגוררים בביתה . היא מעמידה פנים שאינה מבינה על מה הוא שח ואומרת: “גרו כאן רוסים, אבל הם ברחו ביום הראשון לפלישה” ואכן התגורר במרתף הבית זוג רוסי, שמיהר לנוס מפני הצבא הגרמני.

כללו של דבר, היא מיטבה כל-כך להעמיד פנים כחרשת ושוטה, עד שלבסוף פוקעת סבלנותו של הגרמני והוא מאיים לשוב – ואבוי לה אם שיקרה!

ידעתי  מה עלי לעשות, ומיד ! ובשעה שטמנה אינה הילדה בילקוטתה בגדים, גרביים ואת הדובי שלה, חברה לכל התלאות , רצתי אל בעלת-הבית הפולניה ונישקתי אותה בלי אומר, אבל בהתרגשות אמיתית.

“מהרי, ברחי מכאן . אל תקחי מאומה. תודיעי לי ונעביר את חפצייך למקום שבו תהיי” , אמרה.

לבשתי במהירות , אבל בקפידה , שכבות רבות של לבנים וכמו לפני יותר משנה , כשנסנו מן הרכבת אל סיביר, הלכתי עתה ורצתי עם אינה הילדה במהירות אל תחנת החשמלית, בלי מבט לאחור . הגענו למחבוא של חמי. ”

מקור וקרדיט :

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם, 1987

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *