אסתר קאופמן, ילדה בת 12 מסתתרת במרתף בבודפשט

180

נולדתי בקוטאי, כפר קטן ויפיפה בהונגריה. אבי היה תלמיד חכם והיה לי אח הגדול ממני בשנתיים . משפחתי היתה בעלת מכולת ושטח אדמה קטן. המשפחה של אמי גרה באותו הכפר . בגיל תשעה חודשים התייתמתי מאב. אמי לא יכלה להתמודד עם המצב לבד לכן עברנו לבית סבי. למדתי בבית ספר הונגרי, בכיתה היו 25 תלמידים מתוכם 5 . יהודים הילדות שלי בבית סבי הייתה מאוד מאושרת. הדודים פינקו אותי מאוד . סבי היה מושיב אותי על ברכיו ומספר לי סיפורים מהתורה שאותם לא למדתי בבית הספר. בבית הספר חלק מהמורים היו טובים וחלקם הפגינו כלפינו אנטישמיות . הרגשתי גם אנטישמיות מצד הילדים, אך עדיין הרגשנו מאושרים כמשפחה.

בשנת 1939 משפחתי היתה אמורה לעזוב את הונגריה ולנסוע לארה"ב לדודי . כל האושר וכל התוכניות נגדעו בגלל המלחמה . ההונגרים שללו את רשיון העבודה של סבי. הקציבו לו רשימת מצרכים לשמותר מכור בחנות . את המצרכים החשובים אסרו עליו למכור . כמו כן הרגשנו אנטישמיות מהתושבים המקומיים. בהיותי בת 12 עברנו לבודפשט. בבודפשט נדדנו מדירה לדירה, בגלל היותינו יהודים לא רצו להשכיר לנו דירה . בגיל 13 נאלצתי ללכת לעבוד בבית חרושת לייצור קופסאות לתרופות . חל עלינו איסור מוחלט להסתובב חופשי בעיר, נקבעו שעות קצובות לצאת החוצה להצטייד במזון וחויבנו לענוד טלאי צהוב . גם בתי היהודים סומנו בטלאי צהוב . לי היה אישור עבודה, באמצעותו יכולתי לצאת לעבודה ולחזור וכשהיה לנו כסף עשיתי קניות . למשפחתי ההליכה ברחובות הפכה למסוכנת עבור יהודים . ההונגרים עצרו כל מי שחשדו בו כיהודי ודרשו לראות תעודות. מי שלא הציג תעודה, נורה במקום.

בשנת 1944 הוקם גטו באזור בו התגוררו יהודים . הגרמנים אספו את יהודי העיר בחרו את הצעירים מביניהם והעבירו אותם למחנות עבודה ולמחנות ריכוז. יהודים רבים נורו על שפת נהר הדנובה . בגיל 14 אני ועוד בחור יהודי הוצאנו יהודים מהגטו כדי להצילם והעברנו אותם לקונסוליה של שוויץ. לא תמיד הצלחנו מאחר והגרמנים הקדימו אותנו.

הייתי עדה להרג רב של יהודים. הגרמנים ירו ללא הבחנה ולמזלי אני ניצלתי בנס בשבריר שניה שכ הזזתי את ראשי וכדור כמעט פגע בי. הנס התרחש במרתף ששימש מקום מחבוא והתגלה על ידי הגרמנים. הצטופפנו במרתף ללא מים וללא חשמל , כדי להתרחץ שיפשפנו את עצמנו בשלג. התמלאנו בכינים בראש וגם בבגדים, ישנו על הקרשים ולבשנו את אותם הבגדים ביום וגם בלילה. פעם ביום אכלנו קערת אפונה דלילה. חיינו וברעב בפחד תמידי .

בנובמבר 1944 החליטו הגרמנים להעמיס קבוצה של כמה מאות יהודים על המשאית כדי להעבירם למחנה השמדה. ואז התערב אחראי מקום המסתור שלנו והגרמנים לקחו במקומם עשרה אנשים חשובים שהם בחרו. לקחו אותם לבית סוהר והרגו אותם . המטוסים הפציצו אותנו ביום ובלילה וב-19 לינואר 1945 נכנס השומר וצעק שהגיעו חיילים רוסים. הבנו שנגמרה המלחמה. הפחד מפני הגרמנים התחלף בפחד מפני הרוסים שבזזו ופגעו בנשים . אנחנו התחפשנו לנשים זקנות כדי שלא יגעו בנו.

בתום המלחמה חזרתי עם אמי ואחי לכפר הולדתי, לבית שלנו מלפני המלחמה ופתחתי מחדש את החנות שהייתה בבעלותינו . בערב למדתי באופן פרטי כדי לסיים את הלימודים. בסוף 1945 סיימתי את לימודי והצטרפתי להכשרה שנערכה לצעירים יהודים ששרדו את המלחמה והכינה אותנו לעליה לארץ. נשלחתי לסמינר למורות . הלימודים היו מאוד אינטנסיביים במשך שלושה חודשים, אותם סיימתי בהצטיינות . בגיל 16 עבדתי במוסד לימודי בבודפשט כאחראית על קבוצה של שישים ילדים יתומים שנאספו אחרי השואה. בערבים המשכתי ללמוד בסמינר למורות . דאגתי לפתיחת מוסדות לניצולי שואה ברחבי הונגריה .

בשנת 1948 ,לאחר נישואיי, קיבלנו הודעה שהגרעין שלנו עולה לארץ . התגוררנו עם הגרעין בניר גלים.

במשך ארבע שנים בעלי נלחם במלחמת השיחרור וניהל את החנות "אתא" בקרית אתא. אני ניהלתי גן פרטי במשך 30 . שנה נולדו לנו שני ילדים מוצלחים מאוד אך לצערי הרב איבדתי את בתי בטרם עת לפני כחמש שנים ממחלה . הקמנו משפחה למופת, כיום יש לנו 9 נכדים והרבה נינים . אני מתנדבת בקהילה ויש לי סיפוק רב ממה שאני עושה.

מקור וקרדיט :פרוייקט לדורות

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *