"בבקשה לדאוג לילדה" : סיפור ילדותה של הדסה סט ז״ל במהלך מלחמת העולם השנייה

156

סיפורינו מתרחש על רקע סוף מלחמת העולם השניה בשנת 1946. היהודים שנותרו בחיים, במדינות מזרח אירופה כגון רומניה, רוסיה, פולין ומדינות נוספות חיפשו דרך להסתלק משם, חלק גדול רצה להגיע לישראל. המדינות שבתחומן שהו לא מיהרו לספק להם אפשרות לצאת מהן והיהודים במדינות האלה חיפשו את האפשרות לברוח כל אחד באופן אישי, וכמובן כשניפגשו עם אחיהם במקומות השונים. הם התארגנו באופן מקומי לברוח מהמקום. הפעולה הזאת של ההתארגנות לבריחה קיבלה שם: "הבריחה". המוסדות היהודיים בארץ התארגנו לתת לבריחה הזו גיבוי ומעטפת ארגונית. היהודים בארצות השונות פעלו בקבוצות בעלות אפיון פוליטי שונה, עם הויכוחים התמידיים המקובלים עד היום. כאשר הם החליטו לחפש את הילדים היהודים שהוסתרו במשך המלחמה אצל משפחות פולניות או במנזרים, סיכמו לתאם את הפעילות ביניהם וקראו למהלך הזה "הקואורדינציה".

הסיפור של סבתא קשור למאמצים אלו. במחצית שנת 1946 נשלחו שני שליחים של הקואורדינציה לחפש ילדים יהודים שהוסתרו אצל משפחות פולניות נוצריות או במנזרים במהלך המלחמה/השואה ולנסות להחזירם לחיק העם ומשפחותיהם. בעיר צ'נסטוחוב הם פגשו במשפחת קובלצ'יק אשר בחסותה היתה ילדה בת שש שאמרה שקוראים לה דנוסיה. המשפחה סיפרה כי במחצית שנת 1943 הביאו להם ילדה כבת שלוש שנמצאה ברכבת מן העיר ורשה לצ'נסטחוב. הילדה נמצאה לבדה ברכבת לבושה במספר שכבות של בגדים טובים ובכיסה נמצא פתק: "בבקשה לדאוג לילדה". שם המשפחה ש"ניתן" לילדה היה "וורשבסקה", היות ונמצאה ברכבת מורשה.

דנוסיה חיה עם משפחת קובלצ'יק בביתם. בשונה מילדים אחרים שהוסתרו במשפחות פולניות ולא התאפשר להם להיות בחוץ ובגלוי עם שאר הילדים, היא היתה חופשיה להיפגש עם ילדים אחרים, להשתובב והיא זוכרת היטב את תקופות הקיץ בהם טיילה עם הילדים או עם "אחותה" מוניקה שהיתה מבוגרת ממנה בעשר שנים. הן היו הולכת לנהר, מוציאות אווזים למרעה ומטיילות בגבעות המכוסות ירק ומכרות גיר. בחורף הנהר היה קופא ואפשר היה להחליק עליו. בימי ראשון היא היתה הולכת עם המשפחה לכנסיה הקרובה לבית. (בעיר הזאת, צ'נסטחוב, קיימת כנסיה גדולה הידועה בכל העולם שנקראת "המדונה השחורה" עד היום). השליחים פדו את הילדה מהמשפחה והביאו אותה לבית ילדים יהודים שהיה בעיר לודג'. סבתא לא זוכרת את האירוע בו הגיעו הפודים ולקחו אותה איתם לבית הילדים.

הדסה בבית הילדים

המטפלת הראשית בבית הילדים היתה אישה צעירה בשם חסיה שלעתיד תהיה חברה בקיבוץ להבות הבשן. היא ארגנה מספר קבוצות של ילדים בגילאים משלוש ועד שלוש עשרה וגם עלתה לארץ בראש אחת הקבוצות.

דנוסיה שקיבלה את השם הדסה (שניתן לה על ידי הסופרת אנדה עמיר פינקרפלד שבאה לבקר בבית הילדים) שהוא שם יהודי, היתה בבית הילדים הזה בלודג' קרוב לשנה ועברה עם בני גילה בהתחלה לגרמניה כשהיתה כבר משוחררת מעול הנאצים. הילדים שהו שם במחנה מעבר שנוהל על ידי הצבא האמריקאי לאחר מכן עברו לצרפת. משם עלו לארץ כאשר היא ועוד ילדה הוצמדו למשפחה ללא ילדים שהייתה גם היא בדרך לארץ, על מנת לקבל אישור עלייה מהבריטים כמשפחה אחת. בארץ עברו תהליכי עלייה רגילים והופנו לכפר ילדים "אונים" על יד כפר סבא. שם התארגנו בקבוצות שהופנו לישובים שונים או במידה ונמצאו להם משפחותיהם האמיתיות למשפחות כמובן. הדסה הייתה בקבוצה שהופנתה לקיבוץ עין חרוד ושם גדלה. עד היום לא  נמצאה משפחתה האמיתית/המקורית ורק בשנה האחרונה נפגשנו עם המשפחה שגידלה אותה שלוש שנים בשנות השואה בביטחון.

לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב-דורי באינטרנט

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *