בית הילדים של הלן ורודולף לוֹאֶפֶל במחנה אשאו

107

זה היה בחורף של 1945 – 1946. כל רצוננו היה לעזוב את אירופה מהר ככל האפשר. רצינו להמשיך לגרמניה המערבית, שם המתינו אלפי פליטים לקבלת רשיונות כניסה שמעבר לים. העיר ברלין נמצאה בשליטה רוסית ולכן אפשר היה לעזוב את המחנה רק בשיירה וברשותם של השלטונות האמריקאיים. האנשים חיכו בסבלנות שיגיע תורם לצאת מהמחנה.

באחד הימים נודע לנו שקבוצה של ילדים ונוער קיבלה רשות לעבור לגרמניה המערבית. רוזה ויהודית רשמו אותי ויעצו לי לנצל את ההזדמנות שנקרתה. כך יתאפשר לי לעזוב את ברלין מבלי להמתין זמן רב לתורי. אבל כשהגיע יום הנסיעה, הייתי עצובה ולא רציתי להיפרד ממשפחתי החדשה. גם הם היו עצובים וניחמו אותי שבקרוב נתראה.

בקבוצה שלנו היו כ-30 יתומים, ילידי ארצות שונות באירופה. זוג יהודים, ניצולי השואה מהעיר לודז', ליוו את קבוצת הילדים. דיברנו שפות שונות ולא הכרנו איש את רעהו. איחד אותנו רק העבר הטרגי. היו ילדים ניצולי מחנות ריכוז, כמו מֶנְדֶל ושלמה ילידי רומניה, פיקחים וערנים אבל תוקפנים ולא מחונכים. נדמה היה שהם עדיין נלחמים על פיסת לחם כדי להציל את חייהם. ילדים אחרים היו מבוהלים ועצובים, הם פחדו מהכול.

המשימה שקיבלו על עצמם הזוג הלן ורודולף לוֹאֶפֶל, לא היתה קלה. באהבה אין סוף, בנדיבות, בסבלנות ובהתמדה, הם הצליחו להעניק לנו אווירה משפחתית של הבנה ועם הרבה חיבה, לה היינו כל כך זקוקים.

בעזרת המוסדות היהודיים בברלין וברשות השלטונות האמריקאיים עלינו לרכבת בדרך למינכן. שם, מתחנת הרכבת לקחו אותנו לאכסניה לפליטים. אחר כך העבירו את הקבוצה לאשאו ((Ashau בבווריה, לא רחוק מבירת המחוז מינכן. המקום היה יפה. דיירי העיירה אשאו, גרו בבתים יפים ומטופחים, לא סבלו מהפצצות במשך המלחמה ולא חסר להם דבר. הם היו שמנים וסמוקי לחיים ומאד עליזים. צחקו ושרו למרות מפלתה של גרמניה, והעובדה שארצם חולקה בין המנצחים. הם טענו שכלל לא ידעו על קיום מחנות ריכוז ומוות, ובכלל לא שמעו על השמדת מיליוני יהודים.

המחנה שלנו היה מסודר ונוח, קרוב לחורשה. בזמן המלחמה שימש מקום מגורים לעובדים גרמנים בבתי חרושת תת קרקעיים לנשק. לאחר המלחמה השתמשו בו האמריקאים כמחנה לפליטים יהודים. זה היה מחנה מיוחד לילדים ולנוער מכל התנועות הציוניות, שהמתינו לעלייתם לארץ-ישראל.

גרנו בבתים קטנים בשתי דירות; חדר אחד גדול ובו מיטות בנות שתי קומות, חדר כניסה וחדר אמבטיה. בדירת הבנות חולק חדר הכניסה על-ידי ארונות ושם היה חדר שינה קטן של המדריכים. הגברת הלן סיימה לפני המלחמה את אוניברסיטת סורבון בצרפת, והאדון רודולף, היה עורך דין מפורסם. הם גרו בעיר לודז'. עם פרוץ המלחמה הם ברחו לוורשה, שם לא הכירו אותם ולא ידעו שהם יהודים. הם עברו לגור בנפרד בחלק הארי של העיר.

הודות למראה הארי והשליטה המוחלטת בשפה הפולנית, הצליחה הלן לקבל משרה כאומנת ומורה לצרפתית בבית פולנים עשירים. גם בעלה הצליח להתחבא מפני הגרמנים, ובזמן המרד הפולני בוורשה הצטרף למורדים ונלחם נגד הגרמנים. לאחר שחרור העיר, נפגשו בני הזוג. ממשפחותיהם לא נשאר איש. הזוג החליט להתמסר לילדים יתומים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם בזמן השואה.

היה לנו מזל גדול וזכות ליהנות מהדרכתם, טיפולם וחיבתם. במשך ימים ולילות השתדלו להרגיע ולעודד את “ילדיהם”, כפי שקראו לנו. הילדים הקטנים זכרו רק זוועות וסבלו מסיוטים. נחוץ היה להעניק להם הרבה אהבה ותשומת לב כדי לעודד, לחנך ולהחזיר להם שמחת חיים.

לילי, ילדה ילידת הונגרייה, דיברה אך ורק בשפת האֵם שלה. היא היתה במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם איבדה את ההורים ואת שאר בני משפחתה. יחד עם אחותה הגדולה, נלקחו לניסיונותיו האיומים של הרופא מנגלה הרוצח. היא זכרה רק שהזריקו לה זריקה, ואחר כך התעוררה בבית חולים ברוסיה. היא לא ידעה מה עלה בגורל אחותה. לילי שכבה במיטה העליונה, לא רצתה לדבר עם איש. אכלה רק כשהבאנו לה מזון למיטה. לא שמרה על ניקיונה האישי, וחסר לה כוח רצון לחזור לחיים נורמליים.

ילדה אחרת, טוסיה, העדיפה להימצא בעליית הגג של דירתנו. על עליית גג התחבאה מהגרמנים והמשיכה בהרגל הזה גם אחרי המלחמה. היא לא רצתה להשתתף בפעולות הקבוצה.

ארבעת האחים וינר, היו ילידי ליטא. הבוגר ביניהם, שמואל, היה בערך בין שבע-עשרה או שמונה-עשרה. יחד עם אחותו, “אמא” ציפורה, טיפלו בשתי האחיות הקטנות שלהם, ושמרו עליהן אחרי מות הוריהם במשך כל שנות המלחמה.

לכולם פנתה הלן במילות נחמה ועידוד. כל אחד מאִתנו נותר מצולק ונשא עמו פצע שבמשך הזמן חדר לעומק הנשמה.

הזוג הנהדר הזה, לואפל, לא חסכו כוחות, כדי להעניק לנו אווירה משפחתית. הם לא הזכירו לנו את שנות המלחמה. ניסו בכל רגע לטעת בנו תקווה לעתיד מאושר. כל מי שהכיר אותם, ובייחוד אנחנו הילדים, הערצנו ואהבנו אותם. להיות בחברתם, היה בשבילי ממש חיוני לביטחוני העצמי ולצמיחתי.

פעמים רבות אמרו לי בני הזוג לואפל ששאפו שתיוולד להם בת ותהיה דומה לי. מחמאה כזו מפיהם היתה הגדולה שבשבחים.

מרבית הצעירים במחנה אשאו, השתייכו לקבוצות חלוציות מכמה תנועות ציוניות. הקבוצה שלנו היתה היחידה שלא היתה קשורה לתנועה פוליטית כלשהי. היינו ציונים בלתי מפלגתיים. האדון לואפל רצה שנבחר תנועה רק לאחר שנגיע להבנה ולהכרה מהי התנועה שמוצאת חן בעינינו.

לאחר זמן הגיעו בבציה ומשפחתה לגרמניה המערבית. הם נשלחו למחנה פליטים בזַלְצְהַיים, קרוב לפרנקפורט. נסעתי לבקר אותם ונשארנו יחד במשך כמה ימים. כמוני, גם הם שאפו לקבל ידיעות מבני משפחתם מעבר לים ולעזוב את אירופה.

שגרת היום במחנה היתה מאורגנת; כל שעה היתה מנוצלת ללימודים ולפעולות שתוכננו על-ידי המורים. הם היו גם המדריכים ואפילו החברים שלנו.

בית-ספר במחנה אִפשר לכל אחד מאִתנו להתאים את עצמו ללימודים בהתאם לרמה האישית ולכישורים. נוסף על השיעורים הרגילים השתתפנו גם בהרצאות שעסקו בידע כללי, בפוליטיקה וכמובן בציונות. שמענו על הפוליטיקה הבריטית ויחסה לפלשתינה, ואפילו הרצאה על מעצמות העולם והעניין שהן מגלות בנפט במזרח התיכון. לא אתיימר לומר שהבנתי את כל הנושאים שהועלו בהרצאות. רצינו בעיקר לשמוע על ארץ-ישראל ולהגיע לשם בעתיד.

את כל הארוחות אכלנו בחדר האוכל הגדול ששימש גם לאספות, לאירועי תרבות ולציון חגים ומועדים.

האספקה למחנה נתרמה בידי מוסדות פילנטרופים, וטופלה על-ידי המבוגרים שגרו אִתנו. אכלנו בשתי משמרות; האוכל היה דל ולא מספיק לנוער שהיה בשלבי ההתפתחות וזקוק למזון מזין ומשביע אחרי שנות המלחמה. לא היה בשר. הארוחות הוכנו לפי דיני הכשרות. האחראים על המטבח וחדר האוכל היו מאד קפדנים. לא הרשו מטעמי דת, להוציא צלחות, כלים וסכו“ם לחדרים. ידענו שארגון אונרר”א סיפק את המזון, לכן התפלאנו מהעובדה שהיינו רעבים כל הזמן, וזאת בתקופה שלאחר המלחמה. לפעמים החלפנו עם הגרמנים שבעיירה חתיכת השוקולד שקיבלנו בערב שבת, בעד התלושים שהוקצבו להם לקניית מזון. בצורה זאת יכולנו ליהנות מארוחה מזינה ולפעמים אפילו לשתות בירה במסעדת העיירה.

יום אחד הגיעה משלחת ביקורת אמריקאית והתברר שהמזון שלנו נגנב. חלק גדול מהאספקה למחנה נגנב ונמכר בשוק השחור לגרמנים. בעוד אנחנו רעבים, הלכו האחראים על האספקה והתעשרו.

החל מאותו יום, מלבד הארוחות הרגילות, קיבלנו מזון נוסף. שלמה, הבחור יליד רומניה, שנראה בתחילה כילד ממורמר ועקשן, התגלה כסוחר ממולח וטוב. הוא היה מחליף חלק מהמנות הנוספות שלנו בעד בשר שהשיג בכפר. הוא הביא גם סיר ענקי ובו במשך כל שעות היום רתח מרק טעים. מי שהיה רעב, אפילו מקבוצות אחרות, יכול היה לבוא אלינו ולאכול כאוות נפשו. השתמשנו בצלחות ובסכו"ם שהוצאנו בחוצפה ומבלי לקבל רשות מחדר האוכל.

הדירה שלנו היתה מוסקת ונקייה; כדי שהרצפה העשויה עץ תהיה מבריקה וצהובה כמו חלמון ביצה, שטפנו אותה בערבים, לאחר שהבנות כבר שכבו במיטות ולא הפריעו בעבודה. כל שבוע החלפנו את תורניות הנקיון. כך השתתפו כולן בשמירה על הנקיון וגם למדו להעריך את עבודתם של האחרים.

מקור וקרדיט

מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020

מקור וקרדיט לגרסה המקוונת : פרויקט בן יהודה

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *