דולה אור מאפר

422

 רלי רובינזון הייתה רק ילדה בת 4 כשהוריה בחרו להציל אותה בזמן מלחמת העולם השניה ומסרו אותה למשפחה פולנית שהסתירה אותה.

שנים אחרי ששרדה את השואה ועלתה לישראל, רלי רובינזון משחזרת את העבר ב”דולה אור מאפר “לאחר המלחמה הוריי המאמצים גילו לי שאני יהודיה. נרתעתי מאד, אפילו שינינה הראתה לי תמונות של הוריי בהן ניכר הדמיון שלי לאבא”, היא אומרת בבכי. 


בספרה “דולה אור מאפר”
חוזרת רלי רובינזון אל ילדותה כפעוטה יתומה שהועברה מגטו ורשה אל זוג פולנים, נאלצה להסתתר ולהחליף זהויות, התייתמה גם מאמה המאמצת וביקשה למצוא את הטוב בכל דבר ולבנות לעצמה ילדות נורמלית, ומאוחר יותר חיים נורמליים בארץ.

הספר, שנקרא בנשימה עצורה, נפתח בלילה שבו הובאה רלי הקטנה מורדמת בתוך שק מהגטו, שבו גרה בדירה זעירה עם הוריה, מיכאל ופרנקה, ועם סבה, אבי אמה. ההורים, שהבינו שימיהם ספורים, החליטו להיפרד מבתם היחידה ולמסור אותה לידי יוזף וינינה אברמוביץ’, זוג פולני שחי בצד הארי של ורשה. חלקו הראשון של הספר, הכתוב בגוף שלישי, מתאר את חייה של הילדה היהודייה בזהות בדויה של ילדה פולנייה בשם ללה (למזלה התברכה בשיער בלונדיני ועיניים כחולות), הנאלצת לחיות חיי הסתתרות ופחד בבית בני הזוג בוורשה ובחווה חקלאית מחוץ לעיר עד תום המלחמה. כעבור כמה שנים היא תיאלץ לחוות יתמות נוספת, עם מות האם המאמצת.

כל המסופר מבוסס על קטעים מזיכרונה, ובסוף כל פרק מובאת “אחרית דבר”, מבט לאחור מעיני האישה הבוגרת. “אני זוכרת היטב את כל מה שקרה לי מהיום שבו הוברחתי מהגטו”, היא מספרת. “כנראה שהטראומה של הניתוק מההורים קיבעה את הדברים בזיכרון. מהגטו אני לא זוכרת שום דבר וגם לא מהאינטראקציה עם הורי. “את מעמד הפרידה מהוריי, שהוברחו לדירת בני הזוג אברמוביץ חודשיים אחרי הברחתי ולפני שהועברו למחנה עבודה, כדי לראות אותי בפעם האחרונה, לא זכרתי לפרטיו. זכרתי את המגע ואת החיבוק של אמא ואת השאלה שלי, ‘אבא, מי מביא לך עכשיו את נעלי הבית?’, אבל לאורך כל חיי חשבתי שזו הייתה הזיה. רק בשנת 1984, כשנפגשתי בפולין עם דודיי הפולנים, אחות אמי המאמצת ובעלה, נודע לי שהדוד היה נוכח בפגישה ומה שזכרתי היה אמת. מפגש נוסף כמה שנים קודם, עם יהודי אחר שניצל על ידי יוזף וינינה, חשף בפני פרטים נוספים על מבצע ההצלה שלי. מעבר לזה, הכול מרסיסי הזיכרונות שלי“. 

החלק השני של הספר כתוב כיומנה של שליחת העלייה ציפורה נשם, שיצאה לשגרירות ישראל בוורשה הקומוניסטית ב-1950 בשליחות משרד החוץ כדי להכין את שארית הפליטה לעלייה ארצה. בעקבות מפגש גורלי טרם נסיעתה עם שתי דודותיה של רלי שחיו בישראל, לקחה נשם על עצמה משימה פרטית. לאתר את רלי בת העשר וחצי, לפדות אותה מאביה המאמץ, שלמעשה נטש אותה לאחר מות אשתו, ולהביאה לישראל. הדרך לליבה של הילדה הדעתנית, תלמידת בית הספר הקומוניסטי שחשה כפולנייה לכל דבר והחזרתה לשורשים, לא הייתה קלה. היא צלחה לבסוף לא מעט בזכות ידידותם של ילדים ישראלים שפגשה בשגרירות. “ציפורה לא כתבה יומן”, מספרת רובינזון, “אבל החלטתי להשתמש בצורת הכתיבה הזאת כדי לתאר את התהליך שללה עוברת כדי להפוך שוב להיות רלי דרך עיניים של אדם בוגר.

ציפורה, שפגשה אותי בימים הקשים ההם וליוותה אותי בתהליך המאוד מורכב שעברתי, היא הדמות שיכולה הייתה לתאר אותו”. הפרק הבא, הכתוב בגוף ראשון, הוא סיפור עלייתה של רלי, או אראלה, כפי שנקראה בבית הספר בפרדס חנה, שמגיעה לישראל של שנות החמישים, לחיק בני משפחתה המורחבת וצריכה לעטות שוב זהות חדשה, הפעם של ישראלית. “ככל שהתקדמתי בכתיבה והגעתי לחלק של רלי, הבנתי שעכשיו צריך לעבור לגוף ראשון. היום אני רלי. ללה טמונה עמוק בתוכי, אבל היא כבר לא אני. זו הסיבה שאני מביאה בסוף הספר מכתב שרלי כותבת לללה ומכתב תשובה מללה.

מוקד הספר הוא התהליך שעשיתי, תוך שמירה על חיוניות ואופטימיות בתנאים של ילדות עשוקה. מכתבי הפרידה של ללה ורלי, הם עבורי סגירת מעגל”. בספר מובאים גם סיפוריהם של בני משפחתה של הכותבת, תצלומים משפחתיים ומסמכים שאיתרה בדרכים שונות. חלק מהמסמכים נמצאו במעטפה שהשאירו הוריה להורים המאמצים ושרדה בדרך נס את הפגזת ביתם בוורשה. את המכתב האחרון שכתבו הוריה מהגטו לבני משפחתם בישראל גילתה חבוי בבוידעם של דודתה רק לאחר מותה של הדודה ב-1998. “מטרת הספר הייתה גם להעמיד גל-עד של זיכרון ואהבה להוריי הביולוגיים, להוריי המאמצים חסידי אומות העולם ולבני משפחת אבי, החלוצים בוני הארץ, שלא נלאו ממאמץ של שנים לפדות אותי ולגדל אותי כאן”. את כתיבת הספר היא סיימה ברגשות מעורבים. “מצד אחד היה סוג של הקלה על כך שהצלחתי לסיים את הפרויקט הזה ולהנציח את בני משפחתי ואת מציליי. אבל היו גם תחושות קשות. הרגשתי כמו מי שחופר באדמה ומעלה מים עכורים שמסרבים לשקוע. ההתוודעות היומיומית המחודשת לאותה ילדה ומה שהיא חוותה הייתה מאוד קשה. כל חיי זה היה טמון בכספת

ב-1947, כשהגיעה השמועה על הילדה שחיה בזהות שאולה בפולין לאוזניו של חיים גלובינסקי (ממקימי הפועל, סולל בונה, התאחדות הכדורגל ועוד), אחי אביה הביולוגי, הוא מיהר לורשה, אבל המו”מ עם ההורים המאמצים לא צלח והוא שב ארצה ללא אחייניתו.

כעבור שנתיים נפטרה ינינה, האם המאמצת, והאב יוזף נישא לאישה אחרת ש”לא רצתה את הילדה היהודיה”. רק בתום מאמצים רבים של נציגת השגרירות בורשה, הצליחו להביא את רובינזון לישראל להשתתף בסדר פסח בשגרירות


בארץ היא גדלה בבית הדוד בפרדס חנה ובכפר הירוק. מנישואיה לדוד רובינזון נולדו מיכל ונתיב רובינזון, שדרן הרדיו והטלוויזיה

ראו גם :

עדות – סיפורה של ניצולת השואה רלי רובינזון

 אבק לחיים: ראיון עם רלי רובינזון

  מקור 1

מקור 2

מקור 3

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *