האחים אבנר ורמי – ילדים של אף אחד

67

מאתאבנר כרם (אלתר וינברג)

סיפור הסטורי חי – אבנר כרם

שמי היום אבנר כרם, בתקופת השואה היו לי שבעה שמות.

הפולנים בזמנו, הפרטיזנים, קראו לי אלוש ואחר כך בהמשך במחנה קראו לי אלק. היה לי פלסטר עם השם שכתוב עליו ויינברג. מי שם אין לי מושג עד היום. את שמי הפרטי איני יודע. אלוש, קראו לי הפרטיזנים, אחר כך היה שמי בנימין. כשהתגייסתי לצבא, ראש הממשלה דוד בן גוריון אמר שכל ישראלי, יהודי, שיוצא מהמדינה חייב לעברת את שמו. אני נשלחתי כחייל ללמוד בצרפת ואז עברתי את השם המקורי ויינברג לכרםבמהלך עשיית הסרט (קראו בהמשך), הבמאי ואנשיו לקחו אותי לפולין ומצאתי שם את השם האמיתי שלי שהוא אלטר ‏ישעיהו וינברג. הם הסבירו לי שישעיהו היה סבא שלי והוא היה חולה בתקופה ההיא, והיה דתי. אני עדיין לא ידעתי עד גיל 70 מי אני. הרבה שמות ניתנו לי. היום קוראים לי אבנר כרם. כרם זה תרגום כביכול של ויינברג.

נולדתי בקרקוב שבפולין ב-1940.

ב-1942, כשהייתי בן שנתיים, אספו את כל היהודים בעיר לגטו ״קרקוב״. את הוריי ואת כל משפחתי הוציאו להורג. 2,500 יהודים מגטו קרקוב הוצאו לכיכר המשלוחים ומשם ברכבת למחנות המוות. הייתי בן שנתיים ולכן אין לי זכרון מהורי. לא הספקתי להכיר אותם. קטפו אותי מהידיים של אמא שלי. היא צרחה לגיסתה "תשמרי על הילדים", עלי ועל אחי, והיא אכן עשתה את זה,  ותוך דקה היא נעלמה יחד איתנו מתחת לאדמה, לבונקר שהיהודים הכינו כבר מראש.

משם נגררתי ליערות עם הפרטיזנים. לא הספקתי להכיר את ההורים, לא ידעתי את שמי, לא ידעתי מי אני. עד גיל 70 למעשה, היו לי 7 שמות כי בכל מקום  שאומצתי, בכל מקום שהלכתי, קיבלתי שם אחר.

מקרקוב יצאנו ליערות. במשך 600 יום היינו במרדף של הנאצים אחרינו עם מה שנקרא "כלבי מוות". למדנו להסתוות, למדנו לאכול תולעים, למדנו לשרוד: לאכול מידי פעם את מה שמצאנו. התחברנו לקבוצת פרטיזנים שהיו ביערות ונדדנו ככה במשך 600 יום ביערות של פולין לכיוון צ׳כוסלובקיה. היתה לנו מטרה להגיע להונגריה שעדיין לא נכבשה. היינו כל הזמן תחת מרדף והפגזות. למדנו להסוות את עצמנו בעזרת דם של בהמות שנהרגו בהפגזות. למדנו לברוח. בגיל הזה לא הבנתי למה רוצים לרצוח אותי, אבל הבנתי שרוצים שאני אמות.

גדלתי ביערות מגיל שנתיים עד ארבע, ארבע וחצי, עד שעברנו את צ׳כוסלוביה והגענו לאיזה כפר בהונגריה שבו החביאו יהודים. בכפר הזה התושבים התפרנסו מפיטום אווזים. בשביל לקבל אוכל, הכריחו אותנו הילדים לשבת ולהכניס תירס לפיות של אותם אווזים. כאשר הגענו להונגריה, הפרטיזנים הבינו שבמרץ 1944 הנאצים נכנסו להונגריה לאותו מקום בו היינו.

אנחנו היינו פולנים. אני יודע את זה היום, אז לא ידעתי מי אני. הפרטיזנים איתם היינו החליטו שצריך לנסות ולהציל את הילדים. הדודה שלי שלקחה אותנו, דיברה מספר שפות. היא שמעה שמתארגנת איזה רכבת שמטרתה להציל יהודים. יושב הראש של ההסתדרות הציונית בהונגריה יצר קשר עם אייכמן, שתפקידו היה הפיתרון הסופי של חיסול היהודים. לנאצים שהגיעו להונגריה, הייתה בעייה של לוגיסטיקה: מכוניות, ואספקה. יהודי שקראו לו ד"ר קסטנר – מי שיזם והפעיל את "רכבת קסטנר" המפורסמת, הגיע להסכם עם  אייכמן  ואמר לו: אתה רוצה שאני אתן לך מכוניות, בתים ורכוש, תשחרר לי יהודים לצאת למדינה נייטראלית. הם הגיעו להסכם והוא הצליח להוציא 1680 יהודים ששילמו את כל מה שהיה להם: הם נתנו  את רכושם, אדמה וזהב כדי לעלות לאותה רכבת. אנחנו נזרקנו על ידי הפרטיזנים לאותה רכבת, הם ידעו שזה הסיכוי היחידי שנישאר בחיים. זרקו אותי ואת אחי לקרון אחד. מצאתי את עצמי בתוך קרון עמוס של יהודים הונגרים, אני לא הבנתי את השפה אני לא הבנתי בכלל איפה אני והרכבת הזאת נסעה במשך יומיים.

בכל אופן הגענו עם הרכבת הזאת שנעצרה אחרי יומיים למלא פחם ומים ופתחו את הדלתות. הייתה שם קבוצה של ילדי בני עקיבא עם מדריך שהושיב אותם וביקש אישור לצלם אותם. במהלך החנייה, התיזו על הקרונות מים, ואז האנשים ראו את המדריך וצעקו: "חכו יש פה עוד איזה ילד שלא ידוע מי הוא, שלא מדבר את השפה". גררו אותי לאותה קבוצה, וצולמתי יחד עם אחי. התמונה הזאת פורסמה ביד ושם. לימים עשו קיר תמונות באיזשהו מפגש של ניצולי ברגן בלזן ורכבת קסטנר. אחי היה שם.

אחי היום הוא חוקר שואה. במהלך המפגש, ניגש אליו מישהו שראה את התמונה. זה היה בעצם המדריך שצילם את התמונה בזמנו. הוא זיהה את אחי. אז נוצר הקשר עם מי שהיה המדריך של קבוצת בני עקיבא והוא סיפר לנו את הסיפור. כך ידענו איך הגענו ומה קרה. הרכבת נעצרה והורידו את כולנו במקום שנקרא ברגן. הלכנו שם רגלית עד למחנה ברגן בלזן הכניסו את כולם למחנה, כמובן חילקו נשים לחוד וגברים לחוד והגרמנים מסודרים עם שמות ואנחנו לא היינו רשומים ברשימה. אותו הקצין הוציא אקדח. על הרמפה היתה מהומה וכאוס. צעקות ובכי. והוא עמד לירות בנו  ולהוציא אותנו להורג כי אנחנו לא ברשימות. ואז בחורה צעירה רצה וצעקה: "אלו הילדים שלי". היא גררה אותנו לצריף הנשים ולמעשה החביאה אותנו  בצריף מספר 11, צריף הנשים בברגן בלזן.

הנשים האלה ניצלו בזכותנו ואנחנו בזכותן, כי המשימה שהייתה היא ללמד אותנו עברית. ללמד אותנו סיפורי ילדים. את השפה. הכל למדנו במימיקה אבל התחלנו לדבר הונגרית, כי הנשים היו הונגריות. ישבנו כמעט שנה במחנה ריכוז בברגן בלזן והיו שתי בחורות שטיפלו בנו ונשבעו שאם אנחנו נצא בחיים הן יאמצו אותנו. בחורה אחת בשם נעמי ליוותה אותנו. כך שרדנו עד שנכנסו הטנקים של כוחות הברית למחנה.  אותנו שיחררו הבריטים. הם אספו את הילדים היתומים, כמוני שלא ידעו מי ההורים שלהם. הם לקחו אותנו ל"החייאה" בשוויץ. בסוף המלתמה, המלונות היו ריקים והסוכנות היהודית לקחה בתי מלון  כדי לאסוף את היהודים מהמחנות שהתחילו להשתחרר. בתחילה אספו ילדים. נעמי והבחורה השנייה שטיפלו בנו נסעו איתנו לשוויץ. היינו מאד רזים וירודים ובשוייץ טיפלו  בנו ועשו לנו זריקות.  ואז פתאום הכל נעצר. ב- 1944, בגיל חמש וחצי, שש קראו לי ואמרו לי שנעמי שהצילה אותנו ונשבעה לאמץ אותנו, התאבדה באותו יום. היא נקראה לרב הראשי, כי היא ביקשה לאמץ אותנו ואמרה שיש לה ילדים, ואמרו לה שהיא לא יכולה לאמץ. באותו מעמד הודיעו לה שהארוס שלה נתפס על ידי הנאצים והוצא להורג. היא הייתה אמא שלישית או רביעית שהייתה לנו, שחשבנו שיש לנו.

משם עלינו על אוניית  מעפילים. העבירו אותנו לאיטליה לבארי. עם אניית המעפילים הגענו לארץ. הבריטים עצרו אותנו  כמו שעצרו את כל אוניות המעפילים. קפריסין הייתה כבר עמוסה אז לקחו אותנו לחיפה ומשם הורידו אותנו  למחנה העצורים בעתלית. הסוכנות היהודית ועליית הנוער התחילו לאסוף את הילדים ולהחליט  לאן לשלוח אותם. חלק נשלחו לבתי יתומים בקיבוצים. אני לא יודע איך, אבל אותי ואת אחי לקחו ועשו לנו קרחת ופאות והעבירו אותנו לישיבה חרדית בירושלים העתיקה. מדינת ישראל עוד לא קמה. אני מדבר על דצמבר 1945. בישיבה התחילו להרביץ לנו,  ולדבר איתנו אידיש. אנחנו דיברנו  הונגרית. שום דבר לא היה ברור לנו. הרב של הישיבה קרא לי ואמר: "מרגע זה  לא הרוש, ולא אלק,  קוראים לך מעכשיו בנימין  כי אתה הקטן ואחיך הוא אברהם כי הוא הגדול". השם האמיתי שלו היה יצחק אבל קראו לו רישו ולי אלק. זה היה השיא. אני גם ככה לא ידעתי מי  אני  ומי המשפחה שלי.

ברחנו מהישיבה, וחיינו בפרדסים. המשטרה תפסה אותנו ועשו הסכם פשרה, במקום להיות חרדי העבירו אותנו לבית יתומים בפתח תקווה. בבית היתומים היו 50 ילדים יתומים מרוסיה, מרומניה מהונגריה ומפולניה. היה שם מנהל הונגרי  ואנחנו דיברנו הונגרית.  הילדים ההונגרים החרימו אותנו כי הם ידעו  שאנחנו פולנים. אנחנו לא ידענו. ילדים הם אכזריים.  אני עצמי לא ידעתי באמת מה אני ומי אני. דיברתי הונגרית. בית היתומים הזה  פורק אחרי שנה כי בעל הבית של אותו בניין ביקש את הבניין חזרה.  אנחנו באנו ב-1945, והשנה הייתה 1948.

שלוש שנים אחרי קמה המדינה. לקחו אותנו במשאיות לרעננה ולצומת הרצליה, ובנינו את כפר בתיה שזה כפר נוער דתי, היינו עובדים חצי יום ולומדים חצי יום, חלמנו להתגייס כבר בגיל 14,15 ושיקרנו לגבי גילנו כי לא ידענו מה הגיל. אני התגייסתי לחיל הים ויצאנו לחו"ל. כשאני התגייסתי לצבא, ראש הממשלה דוד בן גוריון אמר שכל ישראלי, יהודי, שיוצא מהמדינה חייב לעברת את שמו. אני נשלחתי כחייל ללמוד בצרפת ואז עברתי את השם המקורי ויינברג לכרם. אני עדיין לא ידעתי עד גיל 70 מי אני.

בגיל 70 הייתה בר מצווה לנכד שלי, ועשינו לו את בר המצווה בכותל. אמרתי לנכד שלי שיש נר זכרון לשואה ואני סוגר מעגל שאני חי ומביא אותך למצוות, וסיפרתי לו על השואה. מאחורי היה שם במאי ואנשים והתחילו להתעניין מה זה שואה מי אתה והם שלחו תחקירנים.

הם קראו את הספר שכתבתי והחליטו לעשות על זה סרט. הם באו אלי כדי שנצא למסע לדעת איפה נולדתי, איזה מחנה ריכוז הייתי, גטו קראקוב. הסרט שעשו נקרא ״פה למדתי לאהוב״, ואפשר לראות בגוגל וגם לקרוא אותו. לפני הסרט הזה, עשו עלי עוד אחד שקראו לו ״מעון יום בגיהנום״ הסרט הראשון הוא על  המחנה והסרט השני מתרכז ב"רכבת קסטנר" וזה סיפור נפרד. שרת התחבורה, מירב מיכאלי, היא הנכדה של דוקטור קסטנר. את ד"ר קסטנר הוציאו להורג בארץ כי היה ויכוחים שהוא שיתף פעולה עם הנאצים ועם אייכמן. אבל הוא הציל עולם מלואו. אני ועוד אנשים ניצלנו בזכותו ובזכות הרכבת שעלינו עליה ונשארנו בחיים.

במהלך עשיית הסרט, הבמאי ואנשיו לקחו אותי לפולין ומצאתי שם את השם האמיתי שלי שהוא אלטר ‏ישעיהו וינברג. הם הסבירו לי שישעיהו היה סבא שלי והוא היה חולה בתקופה ההיא, והוא היה דתי.

שנים רבות, התביישתי שאני ניצול שואה כי אני לא יודע מי אני.  רצינו להיות ישראלים ולהתגייס לצבא. בגיל 16 בערך כבר הייתי על מדים ואני לא ידעתי בדיוק בן כמה הייתי. בגיל צעיר התנדבתי לצבא  וגם בצבא לא יצאתי לחופשות כי לא היה לי לאן, והסתרתי את השם שלי. כשקראו שמי, בשם שבחרתי בעברית, קיבלתי ריתוק כי ביקשו אותי ולא ידעתי שהתכוונו אלי. בצבא הייתי ימאי, והפלגתי בעולם. כשהשתחררתי הקמתי גנים ציבוריים, הקמתי משפחה והנצחון שלי הוא שהקמתי משפחה שתי בנות וחמישה נכדים בלי עין הרע. אני נשוי לאשתי ששמה ציונה.

כשהשתחררתי מהצבא,  בגיל 20, גיליתי שפותחים בית ספר חדש למלונאות. השנה הייתה 1961, ואני הייתי חייל משוחרר וחיפשתי משהו לעשות בהמשך חיי. כשנכנסתי לראיון קבלה, ראיתי את המפקד שהיה איתי על האוניות. הוא שאל אותי מה אני עושה שם ואמרתי לו שאני רוצה להתקבל לבית ספר למלונאות. והוא אמר לי "התקבלת". אני אוהב להיות בין אנשים, כל החיים שלי הייתי בין ילדים, אנשים, במוסדות, וזה נתן לי את הפוש להיות מי שאני היום.

אנחנו הניצולים חייבים להעביר לדור הצעיר כיום ולדורות הבאים שאת המדינה הזאת לא קיבלנו על מגש של כסף ומי שהקים בעצם את המדינה זה ניצולי השואה שהקימו את המדינה בידיים וברגליים. אנשים שעוד לא ידעו את השפה, נהרגו אז במלחמה עם 7 מדינות ערב, שרצו להשמיד אותנו. זה יותר מנס להגיע לאן שאנחנו הגענו היום וזה בזכותנו ובזכות הדורות שאחרינו. אני מקווה שהדור הצעיר ילמד מאיפה באנו, כי מי שלא יודע מה עברו אז עתידו מעורפל. ולעולם לא עוד.

סרטון: הסיפור הבלתי ייאמן אודות אבנר כרם ואחיו.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת -מאוצר אנושי מתכנית קשרה הרב דורי ( קישור)

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.