"בשנת 1941, כשהנאצים החלו לכנס את היהודים בגטו, אבא החליט לברוח. הוא הכין מראש תוכנית הצלה למשפחה המורחבת – ארבעה ילדים ושבעה מבוגרים. קוסטק, החבר של אבא, חפר בור ברפת ביתו, עומקו מטר וחצי ורוחבו שלושה מטרים. בכפר האוקראיני הקטן ידע כל חקלאי מה מתבשל לצהריים בקדרת שכנו, וברפת של קוסטק סופרוניוק מסתתרים 11 יהודים. ישבנו צפופים ושותקים, מתפללים שאיש לא ילשין עלינו. הבור שלנו כוסה בקרשי עץ עבים שעליהם הילכו שתי פרות ושלושה חזירים. רק פתח קטן שלא כוסה איפשר לנו לנשום אוויר.
בכל יום נכנסה מריה, אשתו של קוסטק, אל הרפת ובידיה גיגית להאכלת חזירים. בצידי הגיגית הניחה לבן, תפוחי אדמה ומעט לחם. בצאתה לקחה עימה את דלי הצרכים שלנו. קוסטק ומריה סופרוניוק סיפקו לנו מקלט ומזון במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה. ב־1990, כשנענתה בקשתנו להעניק לבני הזוג תואר של "חסידי אומות העולם", הם כבר לא היו בין החיים. גיליתי היכן הם קבורים ולא נרגעתי עד אשר הסכים ראש העיר לקבל בשמם את תעודת חסיד אומות העולם. עד יומי האחרון לא אפסיק להודות להם."
שלמה טורבינר: נולד ב־1934, יליד סוסנוביצה, פולין. מגיל 6 עד 9 הסתתר עם משפחתו בבור ברפת בחצר של משפחת סופרוניוק (לימים קיבלו תואר חסידות עולם). עלה ארצה ב־1957. אב לבת וסב לשני נכדים
0
