ההישרדות של אניה סביצקי , בת 6 , במסתור בכפר ובמנזר פולני

136

אניה סביצקה ילידת 1934 , טרם התחילה ללמוד בבית ספר בוורשה. הזיכרון הראשון שלה הוא הפצצת העיר בה נולדה בוורשה , פולין. עולם אחר החל, עולם של מלחמה. אנשים התרוצצו הלוך ושוב, והיא איננה זוכרת חברות מאותן שנים.

כאשר התחילו האקציות , אמה , אחותה הלה , אחיה התינוק והיא ברחו מהגטו. אביה נורה ע”י שוטר פולני במנוסתו.

אמא חזרה למקום המחבוא שלנו ממזרח לוורשה, ואמרה “אבא איננו, אנחנו עוזבים. לא האמנתי לה. מה זאת אומרת אבא איננו ? לא הבנתי . אהבתי מאוד את אבא, הוא היה הכל עבורי.. אני לא זוכרת אם בכיתי,רק חשבתי פשוט שזה בלתי אפשרי , לא האמנתי. אבל עוד בזמן המלחמה, לאט לאט , קלטתי והבנתי , נוכחתי שאלוהים לא שמע את תפילתי להחזיר לי את אבא.

אומץ לבה של האם

במהלך הנדדודים שלנו ממקום למקום הגענו לכפר וגרנו אצל איכרים  פולנים במשך מספר חודשים.  יום אחד פרצו פולני וגרמני לבקתה בה התגוררנו, הפולני אמר ” אלה יהודים!”  הגרמני שלף אקדח, כיוון אותו אל אמא ועמד לירות בה. אך אמא , שהיה לה אומץ וידעה תמיד להסתדר, נתנה לו מכה ביד, ודרשה ממנו ללכת לגסטפו לברר מי אנחנו. הגרמני נרתע, ובאותו רגע נשמעו צעקות “שריפה” … “שריפה” . מיד הופנתה תשומת-הלב של כולם אל השריפה בכפר ואל הסכנה לכל הכפר שהיה עשוי מבקתות עץ וגגות קש ועלול היה לעלות באש תוך דקות ספורות. אנחנו ניצלנו את המהומה שפרצה וברחנו לשדות, אמא ואחותה לכיוון אחד  ואני עם האח הקטן , מרק לכיוון אחר. אחר כך אמא רצתה להמשיך לברוח ואני העדפתי להישאר בכפר אצל האיכרים. אמא נאלצה להסכים ושיננה באוזני שאסור לי לגלות את זהותי על-מנת שלא יהרגו אותי, ואמנם באו שוטרים לחקור אם אני יהודייה והכחשתי , כמובן.

אחר תקופה במסתור אצל האיכרים אמא חזרה על מנת להבריח אותי לכתובת מסתור בקרקוב.

תקופת המסתור במנזר

האשה בקרקוב אצלה הסתתרנו קיבלה אותנו בשמחה, אבל בגלל הצפיפות קשה היה להישאר אצלה לאורך זמן, ועברנו למסתור לחדר בקרבת מקום. לא ידעו שאנחנו יהודים. בעזרת פולנים , אמא והדודה מצאו מקום עבודה בזהות שאולה, ואני הייתי נשארת בחדר לבד, במשך כל היום. לבית הספר לא הלכתי , כמובן. למדתי בעצמי לקרוא וקראתי הרבה. כעבור זמן-מה שכנה הציעה להעביר אותי למנזר ביום החג המוקדש   ל’מריה הרחמניה’. לפי הצעתה של השכנה , זהו יום שבו קל יותר לבקש מהנזירות מעשי חסד. הנזירה, למרות היום הקדוש, ניסתה לדחות אותה.  אמא בכתה ואמרה לה שהיום היא לא יכולה  לסרב לה, כי זהו יום ‘מריה הרחמניה’. כאשר הנזירה ראתה את אמא בוכה, היא התרככה ואמרה , ” אני רואה שאת קתולית טובה” … והסכימה לקבל אותי.

שוב פרידה מאמא. אך ידעתי שזו המציאות.

היו במנזר ילדים , והיה לי טוב בחברתם, היה נקי שם, אבל לא היה מספיק אוכל והיינו רעבים מאוד. פעם אחת השיגה אמא כיכר לחם והביאה לי אותו. לא הייתי מוכנה להביא זאת למנזר ולהתחלק עם אחרים.. אכלתי הכול בדרך. הרגשתי לא טוב עם זה . חשבתי שאני רעה ואגואיסטית. לאחרונה סיפרתי זאת לפולנייה שראיינה אותי, והיא הגיבה בביקורת על הסיפור הזה.

הערת במראיינת חנה עזר-אוליצקי: להרגשתי זהו אינסטינקט הישרדות של ילדה. לאיש אין זכות לשפוט ילדה רעבה. אנחנו שותקות לנוכח כובד הדברים.

חלק מהנזירות היו טובות וחלק פחות. אני הייתי שקטה וממושמעת. דיברתי פולנית רהוטה וזה עזר לי מאוד על-מנת שלא יחשדו ביהדות שלי. במנזר הייתי בין השנים 1943-1944. אמא הייתה באה לבקר מדי פעם, ואני שמחתי כאשר הגיעה. לא היו ביטויים רבים של חום ואהבה מצידה. כזו היא הייתה , נשיקה וזהו.

הדילמה של האם : מה עושים עם הילד הקטן ?

במהלך הנדודים היא הסתירה את אחי הקטן מרק, בן שלוש,  אצל זוג איכרים פולנים חשוכי ילדים.

לא ידענו במהלך המלחמה מה קורה איתו.

אחרי המלחמה , אמא העבירה אותי למנזר אחר בקרקוב, ונסעה לחפש את אחי. היא פגשה ילד בן חמש בערך, שלא זכר אותה, וראתה שהילד אוהב את האיכרים שלא היו להם ילדים משלהם, והיו כמו הורים שלו . היה לה קשה להחליט לקרוע את הילד מהמקום שהיה רגיל אליו. חשוב היה לה שהוא חי וטוב לו. מתוך רגישות לעניין, אמרה לאיכר הפולני שהיא משאירה להם את הילד. האיכר חשב ואמר , “אני איכר עני, אם הילד יישאר אצלי , הוא יהיה דור המשך של עניים. אצלך הוא ילמד , יתפתח וייצא ממנו משהו.. אצלי לא ייצא ממנו כלום, לכן אני מחזי רלך אותו.” האיכר ואחי ליוו את אמא לרכבת. ברגי שהרכבת זזה , האיכר הרים ומסר אותו לאמא דרך החלון. אמא תפסה במהירות את הילד והרכבת זזה. הילד המסכן צרח ובכה, חשב שאמא חטפה אותו והאשים אותה שגנבה אותו מההורים שלו. שום דבר לא הרגיע אותו. בדרך הילד היה צריך לעשות פיפי, אך הוא למד והפנים שאסור לאף אחד לראות אותו. הוא לא נתן לה להתקרב אליו בשום פנים ואופן.

אני זוכרת שכאשר נפגשנו , בכיתי משמחה. יש לי אח חי! סוף-סוף הוא איתנו. אבל הוא היה מסכן וסבל מהפרידה מהאיכרים שהיו “הורים” עבורו. אמא ראתה את הסבל שלו והציעה לאיכרים לעבור לוורשה. הם עזבו את הכפר ואמא סידרה לאיכר עבודה כשוער בבית בו גרנו, ודירה קטנה באותו בית. הילד היה הולך ושב בין שני הבתים.

שאלת המראיינת : איך זכורות לך השנים במנזר? מה היה היחס שלך לנצרות?

התקופה במנזר זכורה לי כשקטה, מלווה בהרגשה שמישהו שומר עליי. למדתי , הייתי רגועה, לא חששתי עוד שרודפים אחרי. אבל היינו רעבות ועבדנו עבודה פיזית קשה, בניקיון ועם העיזים. את הנצרות אהבתי מאוד והאמנתי בה. התפללתי למריה הקדושה שתחזיר לי את אבא שלי.. פעם אחת, בכנסייה, מתוך כעס וכאב , הוצאתי לשון לדמות של מריה.. התייסרתי מאוד על כך , הרגשתי נורא ולא העזתי לספר אפילו לכומר הווידוי.

שאלת המראיינת : אני קולטת נכון שאת לא אומרת בפה מלא שהיה לך טוב במנזר?

הרגשות היו מעורבים. ראיתי גם את הדו-פרצופיות של הנזירות. היינו רעבות והן חינכו אותנו לצניעות ולהסתפק במועט. נכון שלפעמים נזירה היתה נותנת לנו פרוסת לחם נוספת, אך מצד שני , ראיתי פעם , במקרה, שולחן עם ארוחה דשנה שלהן. זה כאב לי מאוד. אנחנו רעבות והן אוכלות בשפע , בסתר… לנו, הילדות , אסור היה להיכנס למקום שבו הן אכלו.

לימודי רפואה בפולין

בשנת 1947 חזרנו לוורשה. סיימתי בגרות בגיל שש-עשרה, כי היו תקופות שבהן למדתי באופן פרטי בקצב מוגבר. הייתי בעיקר בחברת ילדות פולניות, ולא דיברתי עם החברות שלי על עובדת היותי יהודייה. הייתה הרגשה של דו-פרצופיות מצד הפולנים. מצד אחד הם קיבלו אותנו, ומצד שני קינאו בנו אם הצלחנו בלימודים. היו גם לעג , שנאה והשפלה כלפי יהודים.

הייתי קשורה לדת הנוצרית, תוך התנגדות ליהדות. לא רציתי להיות יהודייה. למה שאהיה יהודייה? כל השנים קלטתי שרע להיות יהודי. בשנות ה-50′ , במסגרת כנס של נוער קומניסטי מכל העולם , פגשתי קבוצה של ישראלים , והם עשו עלי רושם חזק מאוד. התחלתי להתעניין בישראל, להרגיש שייכות לעם היהודי, לא דווקא לדת היהודית. בין הפולנים עדיין לא היה לי נוח להיחשב יהודייה, למעשה הייתי קרועה. מצד אחד, סיקרן אותי כל מה שקשור לישראל. מצד שני , נרתעתי והתביישתי. אמא לא קיבלה היתר לעלות לישראל , כי נחשדה ע”י המשטר הקומוניסטי בריגול, מאחר שאיפשרה לאנשי השגרירות הישראלית לגור בביתנו. שנים אלו בהן נשארנו בפולין נתנו לי הזדמנות ללמוד ולסיים את לימודי הרפואה.

בשנת 1957, חצי שנה לפני שסיימתצי את לימודי , אמא קיבלה היתר לעלות לישראל ונסעה מייד עם אחי , פן תהיינה הוראות אחרות. היה לי קשה מאוד להישאר שוב לבד, למרות שהיה בידי פספורט. התלבטתי , אך איש אחד שעבד בשגרירות הישראלית עודד אותי לסיים את לימודי הרפואה ולהגיע לארץ עם תעודה והסמכה כרופאה.

הלה אחותה של אמא , עלתה לארץ עשר שנים לפנינו.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי : כאשר הגיעה אניה סבציקה לישראל , שעה שהאונייה התקרבה לנמל חיפה , התרגשותה הייתה גדולה. אמא והדודה עם הבת הקטנה שלה חיכו לה על הרציף. אחיה לא הגיע לקבל את פניה, כי היה עם קבוצה של ‘עליית הנוער’ באחד הקיבוצים. אניה מספרת שהתרגשה מאוד מהעובדה שראתה יהודים רבים כך כך. ..אפילו שוטר יהודי היה שם.. היא מספרת בהתרגשות על הרגע ההוא.

רופאה בבית חולים ובצבא

הפגישה עם אמא הייתה מרגשת. בתקופה הראשונה אמא גרה עם אחותה ומשפחתה. אני עבדתי כרופאה בבית החולים ‘פוריה’, אך היה לי קשה מאוד בהתחלה. אי-ידיעת השפה הקשתה עלי, כי היה לי צורך דחוף להבין את החולים שבהם טיפלתי.

התגייסתי לצבא בתור רופאה ושם הכרתי בחור, ניצול שואה , נישאנו ונולדה הבת היחידה. אחרי שנה נפרדנו. כעבור כמה שנים , אמא לחצה עלי , ונישאתי בפעם השנייה , שוב למשך שנה, שוב זה לא הצליח, שוב טעות…

בקושי השתחררתי מהנישואין הללו.

הבת גדלה הרבה אצל הסבתא. עבדתי הרבה בתור רופאה, הייתי המפרנסת .

הצלחתי בקריירה שלי כרופאה . אני עצמאית מבחינה כלכלית. יש לי חברים וקשרים. מכבדים אותי ואני עסוקה בדברים שמעניינים אותי , אך חסר לי אדם קרוב , ידיד. אני הרבה לבד וצריכה להרגיש נחוצה… עם הבת ומשפחתה שחיים בארה”ב , יש לי קשר טוב. עם שלושת הנכדים הקשר טוב וחם , ויש בינינו הרבה אהבה למרות המרחק והקשיים. חשבתי על האפשרות לחיות שם איתם , והחלטתי לא לעשות שינויים נוספים בחיי.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי: כאשר אמה של אניה נפטרה בשנת 1987 היא הייתה במשבר רציני. לאורך כל שיחותנו אמרה מדי פעם שהקשר הרגשי שלה עם אביה היה חזק יותר מאשר עם אמה, אך לאחר מותה הרגישה לבד . אחיה הקים משפחה וחי בארץ.

ד”ר אניה סביצקה מתגוררת ברמת-אביב ועובדת כרופאה עצמאית.

מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *