יצא לאור ע"י הוצאת סער , 1999
ספר זה, שהנו מסמך תיעודי מצמרר, נכתב רק עתה, באיחור של יותר מחמישים שנה. המחבר מביא כאן את סיפורו כנער יהודי במלחמת העולם השניה. זמן קצר לפני יום הולדתו החמש עשרה גורש עם משפחתו מעיר הולדתו טופולצאני שבסלובקיה. הייתה זו תחילתו של מסלול ייסורים שעבר במחנה סרד, באושוויץ (שם ראה בפעם האחרונה את אמו), בעבודה בכפייה במכרה פחם (שם נפטר אביו), ושוב באושוויץ, בבלוק החולים שבמקום. אחרי המלחמה הגיע בסופו של דבר חזרה לעירו, שם נודע לו שגם אחותו היחידה כבר אינה בין החיים, וכן רובם המכריע של תושביה היהודים של העיר טופולצאני. ובכל זאת, ארבעה וחצי חודשים לאחר סיום המלחמה בא פוגרום על שארית הפלטה של העיר. זיכרונות התקופה ההיא שבו אל לוי גיל בעוצמה רבה ביום הולדתה השש עשרה של נכדתו הבכורה רותם, ואז התיישב לכתוב. עם סיום מלאכת הכתיבה שבה רותם מסיור מטעם בית הספר במחנות הריכוז שבפולין, ביניהם גם אושוויץ, וסיפרה לו על רשמיה. האם נסגר מעגל?
הייתי בן חמש עשרה – לוי גיל – סימניה
