הילדה מרים בריק נקריץ ,  בת 10 במסתור אצל משפחה פולנית במשק חקלאי

175

יום שישי אחד יצאנו שתינו, אני ובת דודתי, לחפש מזון. עברנו בחשש את הכביש, נזהרות מתנועת המשאיות והמכוניות הגרמניות, וחוששות גם מעגלות האיכרים. פחדנו כל הזמן שנפגוש מישהו שילשין עלינו. המשכנו את דרכנו בקצה היער. בצד השני של דרך צרה היתה שורת בתים. דפקתי בדלת הבית הראשון ופתחה אותה אשה צעירה. כשראתה אותי לא התרגזה, כפי שעשו רבות אחרות, גם לא הביעה גועל בראותה את בגדינו המזוהמים והקרועים. היא נתנה לנו אוכל, אחר כך אספה מזון בכמות גדולה משציפינו. היתה סקרנית לדעת היכן אנו מסתתרות והביעה צער רב על מצבנו. פחדתי לספר לה אבל התנהגותה כלפינו נסכה בי ביטחון.

איכרים אחרים שפגשנו היו שואלים בציניות: “יהודיות, אתן עדיין בחיים?” בטוחים שמקומנו כבר לא בעולם הזה. האשה הזו היתה שונה.

היינו מאושרות מהמזון שקיבלנו ופנינו ללכת כאשר האשה פנתה עלי, הגדולה מבין שתינו, ושאלה: “את יודעת לעבוד? את יודעת לשמור על תינוק, לחלוב פרה ולנקות את הבית?” עניתי לה שאני יודעת לבצע את כל העבודות האלו. והיא אמרה: “את יכולה להישאר כאן ולעזור לי בעבודות הבית, אני צריכה לתפור ואין לי זמן לעבודות האלו”.

זה היה בלתי יאמן! איש מאִתנו לא האמין שיכול להתרחש נס שכזה. להימצא בבית, לא לסבול מרעב, היה זה החלום של כל אחד מאתנו!

הייתי נשארת ברצון רב אבל חשבתי על המשפחה שהיתה תלויה בי וחיכתה שאביא לה מזון. סיפרתי לפולנייה על הדאגה שלי והיא הבטיחה לי שתיתן לי אוכל גם בשביל משפחתי.

בשמעה אודות החדשות האלו, בכתה אמי מרוב אושר. היא אמרה שהיא אישה מאושרת כי שניים מילדיה יהיו בבתי נוצרים, מוגנים מאסון. אמא והדודה בירכו ונישקו אותי וציוו עלי לחזור לבית הפולנייה עוד באותו הלילה. הן יעצו לי להיות ממושמעת ומחונכת, לציית לכל פקודה, כדי שעבודתי תמצא חן בעיני הפולנייה.

“מי יודע, אולי את תצליחי להישאר בחיים. תזכרי מה קרה עם כולם. אם המלחמה תיגמר באחד הימים, תחפשי את המשפחה ותספרי להם. תנקמי במקומנו! אל תשכחי!”, אמרה אמא שלי בבכי ונישקה אותי.

באותו לילה חזרתי לביתה של סטפציה. הגעתי מזוהמת לבושה בלויי סחבות בבגדים קרועים ומלאי כינים. היא שלחה אותי לישון בחלק הבלתי גמור של הבית. אך בשבילי, שהגעתי מהבור ביער, היה זה כמו לישון בארמון. למחרת, היא אמרה לי להתרחץ היטב, לחפוף את השיער ולשפשף את ראשי בנפט. היא נתנה לי מבגדיה הישנים.

התחלתי להתמצא בסביבה החדשה. הבית היה מרוחק מהכפר. הוא היה בשלבי בנייה, המלחמה קטעה כנראה את המשך הקמתו. בחלקו הגדול היו בו קירות עשויים קרשים וגג. פתחי החלונות והדלתות היו סגורים בקרשים. חדר אחד והמטבח היו מוכנים למגורים. בחורף היה חם במטבח ושם התנהלו חיי המשפחה.

סטפציה גרה באותה דירה עם פיוֹטְרוּס, תינוק בן שמונה חודשים. בעלה היה בצבא הסובייטי, נלחם נגד הגרמנים. היא היתה תופרת במקצועה וכך הרוויחה למחייתם. היה מסוכן מאד לתת מחסה ליהודי, אפילו שהייתי רק ילדה. בהתנהגותה סיכנה לא רק את חייה גם את חיי בנה.

עשיתי כל עבודה שהטילה עלי, אבל לא את כולם ידעתי לבצע. לשמור על תינוק למדתי עוד בבית, כשהאחים שלי היו קטנים. גם לנקות את הדירה הקטנה הצלחתי. אבל לחלוב את הפרה ולטפל בבעלי החיים הביתיים, לא היה לי מושג. את העבודות האלה היא נאלצה ללמד אותי אך עשתה זאת בכעס ובחוסר סבלנות.

בימים הראשונים השאירה אותי סטפציה לבד עם בנה הקטן ליום שלם. אמרה לי לא לצאת מן הבית ולא לדבר עם אף אחד. נשארתי לשמור על התינוק ועשיתי את כל יתר העבודות שהטילה עלי. האוכל שסטפציה נתנה לי היה בנדיבות, החבאתי כמות גדולה ממנו כדי לקחת ליער.

התעודדנו קצת. אמא ודודה שמחו כשראו אותי נקייה ומביאה “כל כך הרבה אוכל”. האחים הקטנים נישקו אותי ואמא חזרה ואמרה לי לשמוע בקולה של סטפציה ולהיות תמיד מוכנה למטלות ולבקשות שלה. אמא בכתה על המזל שנפל בחלקה בכך שאני ואחי מוֹניֶק היינו בטוחים, פחות או יותר.

כשחזרתי מהיער הייתי נכנסת לפינתי בחלק הבלתי גמור של הבית. למרות הקור שחדר בלילה דרך הסדקים בין הקרשים, הרגשתי כאילו אני חייה חיי פאר. דאגתי רק למשפחתי ביער. הנאצים המשיכו עדיין לחפש יהודים בכל מקום, גם בבתי האיכרים. חייתי כל הזמן בפחד גדול.

באותו השבוע, ביום שלישי בלילה, הלכתי שוב ליער. לקחתי אוכל ומים ונשארתי זמן מה עם יקירי. כאבתי את גורלם המר של האחים שלי ובני הדודים הקטנים, בהשוואה לתינוק פיוֹטְרוּס שהיה מטופח, נקי ושבע.

בכפרים, בזמן המלחמה, התנהל סחר חליפין. בתמורה לתפירה היתה סטפציה מקבלת מזון שהיה קשה להשיג בעיר. היא היתה מחליפה את המזון בשוק בעיר לוצק בדברים שונים שהיו הנחוצים לה, כך שלא חסר אוכל בביתה ונשאר מספיק מזון כדי שאקח ליער. האוכל ששלחה למשפחתי היה טוב יותר מזה שהשגתי בנדבות.

בליל חמישי שוב חזרתי ליער. סטפציה הבטיחה לי שביום ראשון תרשה לי שוב לראות את משפחתי. חיכיתי בקוצר רוח לרגע.

כשהגיע יום ראשון, סחבתי על גבי שק אוכל די כבד. הייתי מרוצה ואסירת תודה לסטפציה על טוּב לבה כלפינו. נשקתי את ידיה לאות תודה.

זה היה סוף אוקטובר, יום קר אבל בלי גשם. הלכתי בזהירות בקצה היער. מרחוק ראיתי עגלות עם איכרים בבגדים חגיגיים, שהרי היה זה יום המנוחה שלהם. התחבאתי וחיכיתי שיעברו. אחר כך, בזהירות רבה, עברתי את הכביש ונכנסתי ליער. הלכתי בשבילים שהכרתי היטב, בציפייה לראות את המשפחה. רציתי לספר להם הכול.

פתאום שמעתי צעקות של גברים, וצעקות ובכי של נשים וילדים. התקרבתי יותר למקום המחבוא שלנו וחשבתי: למשפחה שלי לא יקרה שום דבר רע, בטח שלא! הם נמצאים בבונקר ואף גרמני לא ימצא אותם. יתר על כן, חשבתי בלבי, הנאצים לא יחפשו יהודים ביום ראשון לפנות ערב.

התקרבתי יותר. מבין העצים ראיתי אנשים לבושים במדים גרמנים וכן כאלה שלבשו תלבושת כחולה של המיליציה האוקראינית. פתאום שמעתי יריות, צעקות ובכי. היו אלה קולות מוּכרים! היריות חזרו על עצמן שוב ושוב…

אינני יודעת איך זה קרה. נפלתי והם הבחינו ברעש וירו לעברי. כדורים שרקו לידי מכל הצדדים. הצלחתי להתחבא בין השיחים והענפים. שכבתי כך זמן רב. המשכתי לשמוע יריות ועוד יריות. יריות ואנשים עברו ממש לידי. שכבתי מכוּוצת בין העלים. אני לא יודעת כמה זמן עבר ומה עוד קרה…

חיכיתי עד שהשתרר שקט ביער. אחר כך יצאתי והתקרבתי לבונקר. מצאתי את כולם מתים. אמא והאחים הקטנים שכבו בצד אחד, מכוסי דם, מבטיהם נותרו מבוהלים, בלי תנועה. על ידם הדודה סוסיה עם ילדיה, שוכבים באותה צורה. כל היקרים שלי עם מבט זוועה שקפא על פניהם. כולם מתים.

במרחק מה מהם שכבו הזוג ובנם שהיו אתנו בבונקר. כולם היו מכוסי דם, בלי תנועה.

זאת היתה משפחתי, משפחתי היקרה שכל כך נאבקה על חייה! האחים היקרים שלי, שידעו רק סבל, לא התלוננו על הקור, על הלכלוך והרעב. הם רק רצו לחיות ונאחזו בכל כוחותיהם בתקווה שיבוא יום וחלום הבלהות הזה ייגמר. אבל הנאצים הרגו אותם. בדיוק ביום ראשון, ביום ששיערנו שניתן להרפות בו מעט את השמירה, כי זהו יומם הקדוש.

עמדתי על ידם. בכיתי והסתכלתי על כל אחד מהם.

הילדים היפים, כל כך מוזנחים, והדודה סוסיה שעשתה הכול כדי להוציא אותנו מהגטו. היא ניסתה לעזור לנו בצרה שלנו אך לא הצליחה להציל אפילו את ילדיה. כולם מתו.

היער החשיך ואני בכיתי והתייפחתי. הייתי שבורה ומיואשת.

לפתע נתקפתי בבהלה שהגרמנים יחזרו. ברחתי משם והמשכתי לרוץ בבכי בחושך דרך היער, דרך הכביש, עד לביתה של סטפציה.

מקור וקרדיט

מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020

מקור וקרדיט לגרסה המקוונת : פרויקט בן יהודה

2

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *