הלינה בת 9 : " האכלתי את החזירים, חטבתי עצים לתנור. בהדרגה שכחתי את השם האמיתי שלי."

293

 

במארס 1941 הוקם הגטו היהודי בדרוהוביץ ואילנה ומשפחתה עברו להתגורר בו. האחות מלכה והאח וולף נלקחו על ידי הגרמנים לעבודות כפיה. אילנה מספרת שהיתה עדה יום אחד לאירוע טראומטי בחייה שמלוה אותה עד היום. היא שיחקה עם חברות בשדה ליד היער ופתאום הגיעה מתוך העיר דרוהוביץ משאית גרמנית ובתוכה עשרות רבות של יהודים, גברים, נשים וילדים. המשאית נעלמה בין העצים ואז נשמעו מכוון היער יריות שנמשכו שעה ארוכה. אחר כך חזרה המשאית ריקה ללא אנשים. כאשר שבה אילנה הביתה וסיפרה לאימה מה התרחש ביער, הרגיעה אותה רבקה בראונר ואמרה" לנו זה לא יקרה.." אילנה מספרת " לאחר כשבוע באו הנאצים וחטפו את אבא ואמא ואחי הצעיר השו. כאשר חזרתי הביתה גיליתי שכולם נעלמו. הם לא חזרו ולא ראיתי אותם יותר. אמרו לי ששלחו אותם לתאי הגזים במחנה בלז'ץ. מצאתי שני בני דודים שלי שנשארו לבד. ילדים צעירים ממני. חיפשנו בגטו ביחד משהו לאכול.

לבן דודי הצעיר קראו סאלק (שלום) והוא היה בן 7 שנים. אמרתי לו 'מעכשיו קוראים לך ברבנקו, אם ישאלו נגיד שאתה אוקראיני, אבא שלך נהרג במלחמה ואמא עובדת אצל הגרמנים. לבד הדוד השני קראו וולודיה ואמרתי לו2' לך קוראים מעכשיו טקצ'וק וגם אתה גוי. אנחנו אחים. באותו זמן הייתי בת 9 ורציתי לחיות. אמרתי לילדים 'לא קוראים לי יותר הלינה (אילנה), מעכשיו תקראו לי גלינה דימיטרנקו. שלושתנו ידענו את השפה האוקראינית מצוין. איך לא, דיברנו את השפה בבית, בבית הספר וברחוב. חוץ מפולנית ואידיש, זאת היתה שפת האם שלנו. התחזינו לגויים נוצרים, ברחנו יחד מהגטו ועזבנו את דרוהוביץ. התחמקנו מהנאצים והתערבבנו באוכלוסיה המקומית. בכפרים אף אחד לא הכיר אותנו. אנשים ריחמו עלינו וזרקו לנו פה נדבה ושם פרוסת לחם. נדדנו בלי מטרה. הלכנו הרבה ברגל. התגנבנו לרכבות ונסענו על הגג, עברנו בדרכים עשרות עיירות ותחנות, כמו בחלום אני זוכרת מקומות כמו 'טארנוב' ו'דמביצה' ועוד. הגענו למחוז ווהלין. בכפר בשם 'ביליצ'י היה לנו מזל ומצאנו משפחות אוקראיניות שהאמינו לספור הכיסוי שלנו והסכימו לקבל אותנו הביתה. הספור שלנו היה אמין. האוקראינים לא חשדו שאנחנו יהודים. וולודיה וסאלק גרו ועבדו בכפר תמורת אוכל וקורת גג. איכר מבוגר בשם אלכסי ואשתו הסכימו לתת לי מגורים ועבודה. הילדים שלהם, שני בנים ובת, הקימו כבר משפחות משלהם והלכו לגור במקום אחר. הקשישים נשארו לבד. הם אהבו אותי מהרגע הראשון והתיחסו אלי כמו לבת ביולוגית שלהם. במשך הזמן התרגלתי לקרוא להם 'אבא ואמא'. בשעות היום עזרתי במלאכות הבית, ניקיון ובישול. שמרתי בשדה על הפרות, האכלתי את החזירים, חטבתי עצים לתנור. בהדרגה שכחתי את השם האמיתי שלי. דקלמתי כל לילה את התפילות הנוצריות. הלכתי עם אלכסי ואשתו לכנסיה. השכנים קיבלו אותי כאחת משלהם בלי לחשוד. כמעט כל יום נפגשתי עם בני הדודים שלי. מצבם היה טוב. הם קיבלו מספיק אוכל. פעם בא אלכסי וקרא לי להיכנס הביתה ואמר לי להסתתר ולא לזוז ולא להשמיע קול. אנשי המחתרת האוקראינית 'ארמיה קריובה' מחתרת לאומנית אנטישמית רצחנית שהתנגדה לגרמנים ושיתפה איתם פעולה בחיסול יהודים, באו להחרים בכפר אוכל. הם שאלו אם יש בכפר יהודים. האיכרים שתקו. אף אחד לא הלשין. אלכסי ויתר אנשי הכפר הצילו אותנו באותו זמן, גם במחיר הסכנה לחייהם ולמשפחותיהם." אילנה ושני בני הדודים שלה, וולודיה וסאלק, התגוררו בכפר האוקראיני ביליצ'י כנוצרים משנת 9191 ועד קיץ 9199 .באותה שנה שוחרר האזור על ידי הצבא האדום מהכבוש הנאצי.

מקור המידע

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *