חווה , בת 10 בעת האירוע . אחותה בת 7 בעת האירוע
"מוכרחות היינו לחזור שתינו לאבא, הגוי בכפר לא רצה להחזיק בנו. הוא גירש אותנו מהבית: לכו אל אבא, הוא שם, במחנה, עם כל היהודים" -הלכנו.
"מצאנו את אבא חולה בטיפוס. הרבה אנשים חלו בטיפוס. את החולים היו מוציאים מהבתים והורגים".
"אבא , אף שהיה לו חום גבוה, היה קם יום יום והולך לעבודה. פעם אחת חזר מהעבודה נפוח כולו".
"מה קרה אבא" –שאלתי.
"שום דבר" –אמר ושכב במיטה. הוא לא דיבר כל היום. מראהו היה נורא. " הרוצח הרביץ באביך , במקל, ללא רחמים" – סיפר לי שכננו. "לאבא לא הייה כוח לחפור, " והמנהל הגרמני צעק עליו : " אל תתרשל יהודי ארור! תעבוד , תזדרז! " וחבט בו במקלו."
"למחרת לא יצא אבא לעבודה. גם ביום שלאחריו נשאר במיטה. ישבתי כל הזמן למראשותיו. ביום השלישי שמענו צעדים קרבים אל הבית. אחותי הקטנה הסתתרה תחת המיטה. אבא פקח את עיניו ובשארית כוחותיו נחלץ מהמיטה.
"לאן אתה הולך, אבא? " – שאלתי.
"מוכרחים לצאת החוצה. אסור שימצאו אותי במיטה. ביקשתי לתמוך בו אך הוא סרב במנוד ראש. הלכתי אחריו.
כבר היינו בחוץ. אבא חישק את שפתיו וניסה להזדקף. רגליו נגררו כבדות ובוגדניות ואז ראה אותנו השוטר האוקראיני.
"האוקראיני העיף מבט באבא ושלף את האקדח".
" אז כשירו באבי . עמדתי במרחק כמה צעדים ממנו" , סיפרה חווה. "כאשר האוקראיני שלף את האקדח נבהלתי נורא. כיסיתי את פני בשתי ידי. שמעתי את הירייה , כשפקחתי את עיני , שכב אבא על האדמה. כתם כהה על חולצתו הבהירה. אני לא הבנתי מה קרה. עמדתי והסתכלתי בכתם.. הוא התפשט וגדל. זה היה דם", חווה מתהפכת על צדה במיטה וכובשת את פניה.
ידי על ראשה . "דברי חוה'לי, ספרי" .
"אבא התרומם קמעה. נשען על שני מרפקיו והרים את ראשו. שפתיו נעו.
רק אז התעוררתי מקיפאוני. קפצתי אל אבא . רציתי לשמוע מה הוא אומר.
"לא" צעק האוקראיני, "את הישארי במקומך"-ודחף אותי אחורה. לא נתן לגשת.
"אבא הסתכל בי . עיניו היו כאלו גדולות. לא פחדתי מפניו. הוא דיבר אלי. אך לא שמעתי אף מילה. עד היום נדמה לי שהוא אמר לי : החזיקי מעמד, בתי ושמרי על הקטנה שלנו"
עכשיו מדברת חווה בלי להסתכל בי כלל : "ראשו של אבא צנח. אני הסתכלתי עליו מרחוק. ראיתי רק את החולצה הבהירה ואת הכתם הכהה. זה היה כתם גדול. הרבה יותר גדול מזה שעל המכנסיים של אהרונצ'יק. מעולם, לפני כן לא ראיתי כיצד יורים בבן אדם", מוסיפה חווה אחרי הפסקה קצרה, "את אמי ואת אחי הגדול הוציאו באקציה השלישית שהייתה בעירנו , בטלוסט. אבא, אני ואחותי הקטנה ברחנו לשדות. הסתתרנו . ואז שמעתי רק הדי יריות , אבל לא ראיתי דבר".
חווה שוכבת מכווצת במיטתה בבית הילדים כתינוקת חסרת-אונים.
איני יכולה לשאת עוד את הדממה:
"בת כמה היית אז, חווה? "
בת תשע , לא בת עשר. אחותי צעירה הייתה ממני בשלוש שנים, והיא בת שבע הייתה אז. עמדתי כל הלילה על יד אבא. הרחוב היה ריק . אינני יודעת מתי הסתלק השוטר. איני זוכרת . היה סתיו. נדמה לי שגשם לא ירד. ואולי כן . איני זוכרת . אני זוכרת רק את החושך. עמדתי קרובה אל אבא. פחדתי שכלבים יבואו ו…..
"כל הלילה שמרתי. בבוקר באו יהודים. הם לקחו את אבא לקבורה. אני חזרתי לבית"
שוב משתקקת חווה, מתכרבלת בשמיכתה.
" עכשיו היא תירדם" חולפת מחשבה במוחי.
"לא יכולתי לעזור לאבא" מצטערת הילדה. עשיתי כל מה שיכולתי אבל במותה של אחותי אשמה אני. רק אני". –
"אל תדברי שטויות , חוה'לי!" אני מפגיעה בה ומעבירה אצבעותיי בשערותיה. חוה נועצת בי מבט מפוקח ומשהו כושף בעיניה.
"בהתחלה כשנשארנו כבר רק שתינו, דאגתי לכל. הייתי נכנסת לבתי האיכרים , לבקש פרוסת לחם ואת אחותי הייתי משאירה במרפסת. בלילות הייתי מוצאת מקומות לינה. הכול אני" .
"לנו ברפתות קרוב לטלוסט. "
"הרוסים כבשו את טלוסט" – שמענו בכפר נטלתי את אחותי בידה. הלכנו לעיר. העיר בערה ואנחנו היינו מאושרות. די. אין גרמנים יותר . שתבער העיר . למי זה אכפת ? "
" ביתנו עמד בקצה העיר. השריפה לא הגיעה לשם. הבית היה ריק. דבר לא נשאר בחדרים. רק מיטה אחת מצאנו בהתחלה לא ידענו האם להישאר לבדנו בבית גדול זה. אבל לאן יכולנו ללכת? "
"יהודים התחילו לצאת ממחבואיהם. מעטים נשארו בעיר. היו מביאים לנו אוכל. גם השכנים הגויים היו נותנים. פחדו מהרוסים. הייתי מבשלת . היה טוב לנו".
"יום אחד התעוררנו לקול הפצצה. אני זוכרת שזה היה ביום השבת . יצאנו החוצה."
"הגרמנים חוזרים, תברחו מהר" , צעק אלינו יהודי בורח מבלי להיעצר . רצנו בעקבות האנשים הבורחים. שמלות דקיקות היו על גופינו ובחוץ צרב הקור. החזקתי את יד אחותי בידי. רצנו בכל הכוחות. השלג חרק מתחת לרגלינו".
"כאשר הגענו ליער התחילה אחותי מתאוננת: קר לי, איני יכולה לרוץ יותר" ." מוכרחים!"
חווה מסתכלת בעיני . פניה חיוורים.
"הכרחתי את אחותי לרוץ . סחבתי אותה, לא היה לה כבר כוח. עברנו 20 ק"מ . אני זוכרת זאת בדיוק. אבן גדולה לבנה הייתה בצד הכביש ועליה היה כתוב : "20 ק"מ עד טלוסט" ."אינני יכולה ללכת יותר , השאירי אותי פה" , "התחננה אחותי" " שפתיה היו כחולות וידה קרה כקרח. "
"מוכרחים לרוץ! מוכרחים!" – כך טענתי וסחבתי אותה אחרי. הדמעות זלגו מעיני. הן קפאו על לחיי. ואני רצתי, רצתי…פתאום … התחלקה אחותי ונפלה. היא הייתה חיוורת. קרה. נדמה היה לי שאני שומעת הדי צעדים. לא היה זמן לחשוב. הרמתי את אחותי. אחזתי בשתי ידיה. היא לא דברה וגם לא נאנחה . אני סחבתי אותה אחרי.
הגענו לבית בדרך. כבר לילה. נעצרתי. רגע חשבתי, שאולי כדאי להיכנס לבית. עזבתי את ידי אחותי. היא נפלה מיד לארץ. ניערתי אותה, ליטפתי בידי הקפואות את פניה. דיברתי אליה. בכיתי. קראתי בשמה. היא לא ענתה. היא הייתה קפואה" לוחשת חווה, " קפואה. מתה" .
חווה בולעת את רוקה. "תחילה ניסיתי לחפור בידי את האדמה. רציתי לכסות עליה בעפר. האדמה הייתה קשה כאבן. שברתי ענפים מהאשוח הקרוב וכיסיתי על אחותי.."
"הלכתי לאורך הכביש. הפעם בכיתי בקול רם. השלג הצליף בפני ואני לא הרגשתי כלום."
"אל תבכי יקירה", אני מבקשת לומר, אך דברי לעו. חווה בוכה חרישית.
"היה עלי להקשיב לתחנוניה של אחותי. להסתכן. להיכנס לבית בדרך. מה יכולתי להפסיד? אבא אמר לי לשמור על הקטנה. אבא אמר לי-"
"הרי בעצמך אמרת שבכל בית היו בנדרובצים (סטפן בנדרה (Stepan Bandera) וחייליו האוקראינים נקראו בנדרובצים(. . לו הייתן נכנסות היו תופסים את שתיכן. בזאת בוודאי לא רצה אביך"
"לא , לא" , מתקוממת חווה. "את לא הבנת. אבא ביקש לשמור על הקטנה. אולי איני אשמה, מפני שעל הקור לא חשבתי כלל. לא עלה על דעתי. פחדתי מפני הגרמנים, מפני הבנדרובצים, אבל לא מהכפור " — מסבירה חווה ואין אני יודעת המכוונים דבריה אלי, או אל אביה.
חווה בולעת את הכדור שאני מגישה לה. לוגמת מהמים. הכול מתוך תנועות מוכניות , כבחלום.
אמא, המותר כבר לבכות ?, נסיה אורלוביץ – רזניק
