הניה מושקוביץ , בת 15 , והסכין ברכבת המובילה למחנה העבודה..

419

מאתהניה מושקוביץ (ינקוביץ)

סבתא רבתא של מושקא, הגב' הניה מושקוביץ, מספרת לנינתה את סיפורה:

"נולדתי בי"ג אדר ב' תרפ"ז (1929) בעיר חוסט שהונגריה  להוריי משפחת ינקוביץ. קהילת יהודי חוסט הייתה אחת ממרכזי התורה הפורחים בצפון הונגריה, עד שעלה עליהם הכורת נאצי.

ב- 19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. היהודים נדרשו למסור לשלטונות את חפצי הערך שלהם ונושלו מכל נכסיהם. היהודים נשלחו לגטו שנקבע במבני חצר בית הכנסת הגדול. לאחר כחודשיים, ב-30 במאי 1944, שולחו יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ, רובם מצאו שם את מותם ביניהם היו גם הוריי.

מכיוון, שהייתי אז  נערה צעירה  כבת חמש עשרה הושארתי בחיים על ידי הגרמנים, כדי שאוכל לשמש כוח עבודה עבור הצבא הגרמני. ולאחר מספר שבועות נשלחתי ברכבת ממחנה הריכוז אושוויץ למחנה עבודה אחר."

סיפורי התרחש  באותה נסיעה

"רעב קשה ונורא שרר אז. וממש לא היה מה לאכול. כשעליתי לרכבת ממחנה אושוויץ בירקנאו למחנה העבודה, החלטתי לקחת איתי סיר וסכין. אותם החבאתי תחת מעילי, מבלי שהגרמנים ישימו לב. במהלך הנסיעה ברכבת, חוררתי אט אט את החלון באמצעות הסכין עד שנוצר חור בגודל של היד שלי והסיר. בכל פעם שהרכבת נעצרה בתחנה והמתינה, הייתי מושיטה את היד עם הסיר בחור שעשיתי בעזרת הסכין, ומבקשת מהאנשים שעברו שם שיכניסו לסיר קצת אוכל. בכל פעם שהסיר היה מתמלא, הייתי מכניסה אותו חזרה ואני וחברותי הרעבות התחלקנו באוכל, כך שרדנו את הנסיעה הארוכה והקשה.

פעם אחת תוך כדי נסיעה, נכנס אחד המפקדים הגרמנים לקרון שלנו והבחין בחור שנוצר בחלון. הוא צווח  בזעם נורא ושאל: "מי עשה את החור הזה?" השתרר שקט, ואף אחת לא ענתה.

הגרמני שאג בקול: "אם אתן לא אומרות אהרוג את כולכן!" ואז לא נותרה ברירה לחברותי, והן ענו  לו, שזו אני. הגרמני קרא לי, ואני הייתי כבר מוכנה לגרוע מכל. הגענו לרציף והוא צעק עלי  ואיים עם רובה שלוף בידו: "למה עשית את זה?!" אני עניתי בקול מפוחד: "רציתי קצת אוויר". הגרמני התגלגל מצחוק מרושע ושחרר אותי לנפשי.

לאחר שהמלחמה הסתיימה, גיליתי את גודל האסון, ממשפחתנו נותרנו רק אני ואחותי. בתחילה ניסיתי לעלות לארץ ישראל האופן בלתי לגאלי עם אניית מעפילים חיים ארלוזרוב. אולם, הבריטים ששלטו באתה תקופה, אפשרו לנו רק לרדת לחוף חיפה ליד בת גלים, ומשם נשלחנו באותה אנייה חזרה לקפריסין. שם שהיתי מספר חודשיים  במחנה העקורים.

עד שהצלחתי להשיג סרטיפיקט, אישור כניסה חוקי מטעם הסוכנות היהודית לארץ ישראל. הפלגתי באנייה "חיים ארלוזרוב", יצאנו מקפריסין ב-19 למרץ 1948 ולאחר נסיעה קשה ומתישה זכיתי לחונן את אדמת הקודש של ארץ ישראל."

 לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *