הנער זנק מאור (מושקוביץ) , בן 16 : הישרדות בין סלקציה ומחנות ריכוז

260

מבוא

זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

לאחר עלייתו ארצה התגייס זנק מאור ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.

זנק מושקוביץ באתר הפלמ"ח

מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

"ביום בהיר ויפה פתאום ירד גזר הדין כמהלומה מוחצת על ראשינו. כל דרי הגטו עמדו בפיק ברכיים, סדורים בשורות בכיכר , ותוהים מה יקרה. פה ושם יריות נשמעות , הכול  יודעים את פשרן – עוד יהודי נפח נשמתו.

סלקציה . כל המסוגלים לעבודה מוכוונים ליציאה מן הגטו ליעד בלתי ידוע , ואני נער בן 16 בתוכם . אנו עוברים בסך ברחוב העיר הפולנית , בטורים של חמישה אנשים, כולנו שלדי אדם, צלליות , בעלי עיניים כבויות ומפוחדות, מצומקים , גלי עצמות , פולנים מציצים מבעד לחלונות , עוברים ושבים נעצרים ומתבוננים בנו , מי בתמהון , מי וניצוץ של של רחמים בעיניו , ומי בחויורון פנים מפחד , שמא צפוי גורל דומה גם לו, ומי בלעג ובצחוק למראה התהלוכה שלנו. אנו צועדים , ומאחורינו עודן מהדהדות באוזניים קריאות הגנאי של הפולנים השמחים לאידנו.

הגענו  ברכבת לעיירה וז'אשניה לר רחוק מפוזנן , העיר הפולנית הסמוכה לגבול גרמניה שלפני המלחמה. דחסו אותנו בכמה צריפים מוקפים משמר. החל ממחר נבנה את מסילת הרכבת ברלין-מוסקבה. מקום  מגורינו באותו מחנה . נכונה לנו עבודה של עשר שעות ליום בשדה.

העבודה מפרכת . אנו הולמים במכושים באדמת טרשים, שוטחים חצץ , דופקים ודוחקים בו כדי ליירו, ועליו אנו מניחים את פסי הרכבת , וכך אנו עמלים מטר ועוד מטר, עוד פסים והמסילה מתמשכת והולכת. . כל סנטימטר ממנה ספוג דם וזיעה, זיעה ודם.

חוזרים מותשים לצריפים . מקבלים מעט מרק חם והמנות קטנות. רעב לפני האכילה , רעב אחרי האכילה , רעב בבוקר , בצהרים, בערב , בכל יום תמיד.

מדי פעם צעירים  יהודים מנסים לברוח , נתפסים ע"י הגרמנים וברוב המקרים ונתלים על עץ התלייה במרכז המחנה.

יום אחד הגרמנים מצווים עלינו להסתגר בצריפים ולהימנע מראות את הנעשה בחוץ. על אף הוראה , אי-אפשר היה להסתיר מאתנו  את המתרחש שם : אנשי הגסטאפו הביאו למחנה קצינים בכירים של הצבא הגרמני, סימני דרגה גבוהים על כתפותיהם, ושורות של עיטורים וצלבים על חזיהם, וידיהם אזוקות . בלי שהיות העלו את הקצינים  הגרמנים האזוקים על הגרדום והמיתום. אנשי הגסטאפו לא רצו , שאנו נראה אותם מוציאים להורג את הקצינים הבוגדים  בפיהרר שלהם. אבל ראינו כיצד הגסטאפו מחסלים גם גרמנים המתנגדים לנאצים.

עבודות הפרך והתעללות מנהל העבודה הגרמני

אנו מוסיפים לצאת לעבודות הפרך בחוץ. ממשיכים להקיש על מצבורי החצץ מתחת לפסי הברזל של המסילה. קרוניות הזו אחר זו, עמוסות חול , מוסעות למקום עמלנו. אנו הופכים את הקרוניות, החול נשפך והסלולה מתגבהת. ידינו עושות במלאכה , אך עינינו בולשות לצדדים, פו יתקרב "הכובען" אלינו . "כובען" בשם זה כינינו את מנהל העבודה הנאצי , כיוון שהיה מתהלך בינינו חבוש כובע מהודר ומכה בפרגול שבידו. מי מאתנו לא חש את נחת הפרגול של ה"כובען" על בשרו? מדי התקרבו , היה הלב דופק בחזקה.

אזכור את הקרונית שהיתה תקועה בביצה שבתוך מים עומדים ליד מחסן הכלים. לתוכה היה אותו "כובען" מכניס יהודים, בריאים וחולים, היה מתעולל בהם  ומטביעם בתוך המים, מוציאם וחוזר ומטביעם, עד שיצאה נשמתם. אחרי מעשה שכזה היה מסביר , כי לא העונש עיקר אלא "החינוך" שהוא בא לחנך אותנו לסדר ולמשמעת בעבודה.

היום אתם אוכלים עשב  

הצריפים היו ליד אחד מפרברי פוזנן. יום יום מובילים אותנו לעבודת פרך . אין חדש בעמלנו, אבח יש חדש בסדרי האוכל והניקיון במחנה. מפקד המחנה הגרמני , שמן ומסורבל, אפשר היה לעמוד על נקלה על טיבו כי אין לו בחייו דבר יקר יותר מזלילה וסביאה. לרוב ראינו אותו בגילופין. אין פלא שהדאגה לאוכל ולסידורי נקיון במחנה היתה  ממנו והלאה. לעתים תכופות היינו שבים מן העבודה המפרכת למחנה, ואין אוכל – פשוט אין. כאשר מישהו מאתנו היה נתפס בעבירה קלה ביותר , היה המפקד הגרמני הזה מעניש אותנו עונש קיבוצי, הוא עצמו היה עומד ליד שער הכניסה למחנה ומקבל את פנינו בשובנו מן עבודה בהודעה: " היום אין מבשלים. היום אתם יוצאים לשדה לאכול עשב. כולכם לשדה , מארש !"  והיינו רצים , דחופים ומבוהלים , וכי הייתה אפשרות אחרת? אנוסים היינו לאכול עשב-בר בפוזנן , במאה העשרים.

גלגלי הזמן סובבים קדימה , אנו מוסיפים לעבוד בהתקנת המסילה לרכבת . אנו הולמים במקבות על אדני המסילה , מיישרים חצץ , דוחפים קרוניות חול, מעבירים פסים , וכל זה בהשגחה מדוקדקת של מנהלי העבודה הגרמנים המצליפים בנו בפרגולים ומנחיתים עלינו מכות רצח בתאווה סדיסטית. "

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *