הנער נחום רוטנברג שרד את השואה בגטו לודז', במחנה אושוויץ ובמחנות לעבודת כפייה בגרמניה

64

נחום רוטנברג שרד את השואה בגטו לודז', במחנה אושוויץ ובמחנות לעבודת כפייה בגרמניה. כל בני משפחתו נרצחו בשואה.

נחום הוא איש עדות פעיל, המספר את סיפור הישרדותו בפני קהלים רבים ומגוונים בישראל ובגרמניה.

נחום רוטנברג נולד ב-1928 בלודז' שבפולין ולו אח גדול, שמואל. הוריו שרה-מלכה ויחיאל-מאיר היו בעלי מאפייה. שרה-מלכה הייתה דתייה שומרת שבת ואילו יחיאל-מאיר תמך במפלגת ה"בונד" הסוציאליסטית. הוא האמין שפולין היא ביתו, וכשפרצה המלחמה סרב לעזוב, למרות הפצרות אחיו.

עם הקמת גטו לודז' נכלאה בו המשפחה. בגטו עבד האב במאפיה שהוקמה בכנסיה פרנציסקנית. במאפיה היה קיר חיצוני ללא חלונות, ובתוכה הקים יחיאל קיר מקביל בעזרת שקי קמח. בעת האקציות החביא יחיאל את נחום, שמואל, וכן ילדים ונשים נוספים, ברווח שבין השקים והקיר. לעתים הסתיר שם נשים וילדים למשך מספר ימים. כך הציל את חייהם של רבים, תוך סיכון חייו.

נחום עבד בגטו כרצען והיה תופר אפודים לחיילים גרמנים. בעבודתו נפצעו ידיו עד זוב דם, ואחיו שמואל הכין לו מגנים מיוחדים לידיים.

בספטמבר 1944 הלך יחיאל לעבודתו במאפיה. לפתע הגיעו חיילים גרמנים וקראו לתושבים לצאת עם חפציהם לקראת שילוח. חלק מהתושבים נורו, אך יחיאל שרד ורץ לביתו. הוא ומלכה ארזו מעט חפצים. למחרת הלבישה מלכה את נחום בחליפה על מנת שייראה מבוגר מגילו והוא ישובץ לעבודה עם הגעתם ליעדם. באותו יום נשלחה המשפחה ברכבת לאושוויץ. עם הגעתם לאושוויץ הופרדו האחים מההורים במהירות, בלא שהתאפשר להם לומר מילות פרידה. ההורים נשלחו מיד לתאי הגזים. בזכות מראהו המבוגר הועבר נחום לצד הנערים הבוגרים ונלקח לעבודה עם אחיו שמואל. נחום זוכר בעיקר את הרעב, סירחון המשרפות, נביחות הכלבים, והשמיים הצהובים מהמשרפות.

מאושוויץ נשלח נחום להנובר שבגרמניה עם שמואל ועם בן דודם, שגם שמו היה נחום (נתק) רוטנברג. השלושה עבדו בעבודת כפיה במפעל הצמיגים "קונטיננטל". פיח סמיך משריפת הצמיגים מילא את האוויר. שמואל ונתק חלו קשות משאיפת הפיח והשתעלו ללא הרף.

לאחר מספר חודשים הוצעדו נחום, שמואל ונתק בצעדת מוות למחנה העבודה באלם (Ahlem), שם עבדו ככורים בסיוע חומרי נפץ. השומרים במחנה היו פושעים שנהגו להתעלל באסירים. נחום סבל מתת תזונה ומרזון קיצוני. עקב הקור הניח חתיכת נייר על החזה. הדבר נודע לאחד השומרים, ונחום נידון ל-50 מלקות.

מצבם הבריאותי של שמואל ונתק החמיר והם הועברו ל"חדר החולים". נחום הצליח להגניב להם את מזונו וכך סייע להם והאריך את חייהם, אך יום לפני השחרור בידי הצבא האמריקאי, נפטרו השניים. נחום הספיק לראות את אחיו המת לפני שיצא מהמחנה.

נחום ברח מהמחנה עם פתיחת השערים על ידי החיילים האמריקאים המשחררים. הוא שקל כ-25 קילו והיה מורעב וחולה. חיילים אמריקאים שעל נתיבם נקלע אשפזו אותו בבית חולים, שם קיבל מזון, תרופות, מקלחת ובגדים.

נחום לא רצה לשוב לפולין בגלל הידיעות על האנטישמיות הקשה ששררה שם לאחר המלחמה. במקרה פגש את דודו הרש, אחי-אביו, וזה הציע לו לעלות לארץ ישראל.

נחום הגיע למחנה פליטים בבלגיה, שם עבר אימונים צבאיים עם ניצולים אחרים, כולל תפעול נשק ותרגילי סדר. חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, שהגיעו מארץ ישראל, החלו לאמן את הניצולים. נחום וחבריו קיבלו תעודות מזויפות עם שמות החיילים, על מנת לעלות באופן לא חוקי לארץ. החייל שהיה אמור לתת לנחום את תעודותיו היה חייב לשוב לארץ עקב מות אביו, ונחום נותר בבלגיה. הוא נשאר אצל משפחה יהודית וביולי 1946 עלה על אוניית המעפילים "החייל העברי". המעפילים שטו במשך 18 ימים ללא אוכל ושתייה ועם הגעתם נכלאו במחנה המעצר הבריטי בעתלית. לאחר חודשיים שוחרר נחום ועבר לביתה של דודתו בתל אביב. הוא עבר לעבודה בקיבוץ שילר והתגייס לחיל השדה של ההגנה, החי"ש.

בשנת 1959 התחתן נחום עם רות לבית הלנר. לילדיו קרא מאיר ושרה, על שם הוריו שנספו בשואה. רות חלתה ונחום טיפל בה במסירות עד פטירתה בשנת 1994.

בשנת 1974 הוזמן נחום לגרמניה, להעיד במשפטו של נאצי שהתעלל בו בתקופת השואה. המשפט העלה בו זיכרונות קשים. הוא הפסיק באמצע את ביקורו בגרמניה ומיהר לחזור לישראל.

בשנת 1990 פנתה אל נחום עיריית הנובר. בעזרת עדותו נבנה דגם של מחנה אלם. בשנת 2005, במלאות 60 שנה לתום המלחמה, הוזמן נחום להנובר כאורח כבוד של העירייה. שם, תחת דגל ישראל, סיפר נחום את סיפור הישרדותו באזני תלמידי תיכון וקהל מקומי, אנשי ממשל, עיתונאים וצלמים.

בשנת 2007 הגיעו אל נחום ידיעות שבחלקה בבית הקברות בהנובר נמצאו גופות חללים ממחנה אלם, ביניהם כנראה גופותיהם של אחיו שמואל ובן דודו נתק. אחרי שנים של פעילות מצד נחום, הסכימו הגרמנים להקים מצבות לזכר שמואל ונתק שנספו במחנה, ונחום פועל לשימור מצבות אלה.

ב-2013 הוקם באלם, בעזרת נחום, מוזיאון המתאר את בית הספר לחקלאות בו ביקרו לפני השואה יהודים מארץ ישראל ולמדו חקלאות על מנת להפריח את ארץ ישראל. חלקם נרצחו בשואה עם יהודים מגרמניה שלמדו שם אף הם. נחום הוזמן לטקס פתיחת המוזיאון, בו מסופר גם סיפורו. במוזיאון מתואר גם מחנה הריכוז שהתקיים באלם. עיריית אלם הפיקה ספר בגרמנית על קורות חייו של נחום.

נחום ביקר במפעל הצמיגים "קונטיננטל", בו עבד במהלך המלחמה עם אחיו, בן דודו ונערים וילדים נוספים. הוא נשא נאום נגד התנהלות המפעל בתקופת השואה ודרש פיצויים לניצולים ופעולה להנצחת זכר השואה וקיום סמינרים לנוער הגרמני בנושא השואה.

ב-2019 הוזמן נחום לטקסים בהמבורג והנובר, ופקד את קברי אחיו ובן דודו. הוא נפגש עם סטודנטים גרמנים והרצה בפניהם, אך ביקש לשוב לישראל מהר כדי להיות נוכח בה בעת הצפירה, על מנת לכבד את בני משפחתו שנספו בשואה ואת יתר הנספים.

נחום משתתף מזה שנים בפרויקט "זיכרון בסלון" ומספר את סיפורו לצעירים, סטודנטים, חיילים ובני נוער. הוא מתארח במתנ"סים ובבתי ספר, במפעלים ובבית החולים רמב"ם בחיפה, וכן בגרמניה. נחום משתתף בפרויקטים להנצחת זכר השואה, בהם פורום השואה ביד ושם ופרויקט ההנצחה של הצלם מרטין שולר ויד ושם, בו צילם שולר 75 דיוקנאות של ניצולי אושוויץ לרגל 75 שנים לחיסול המחנה.

מדי שנה מוזמן נחום לטקס ולאירוע לזכר הנספים באזור מחנה נוינגאמה. נחום מקפיד לקחת את דגל ישראל ולהניף אותו בכל טקס בגרמניה. ב-2020 וב-2021 לא יכול היה להגיע בשל מגפת הקורונה, והשתתף בטקסים באופן מקוון. סרטים ששלח נחום עם סיפורו ושמות בני משפחתו שנרצחו בשואה הוקרנו בפני בני נוער בגרמניה ובאתר האינטרנט של אתר ההנצחה בנוינגאמה.

נחום גאה במדינת ישראל. בעצם הקמת בית בישראל, הוא יודע שניצח את הנאצים והגרמנים. הוא גאה במשפחתו, בילדיו ובנכדיו, שכולם שירתו בצה"ל. נכדתו שירתה כקצינת ת"ש ועזרה לחיילים בודדים כפי שהיה נחום עצמו עם הגעתו לארץ.

מבתו ומבנו יש לנחום שישה נכדים ושלושה נינים.

זה הניצחון הפרטי והאמיתי שלי.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.