הפעוטה מרים קמה (בוז'נקה) ומשפחתה : בריחה ממחנות הרכוז והחיים במהלך המלחמה

320

מאתמרים קמה (בוז'נקה)

ארץ לידהסלובקיה  Slovakia

ילדות בעיירה ביטצ'ה בצ'כוסלובקיה והעלייה לישראל

שמי מרים קמה ונולדתי בעיר ביטצ'ה שבצ'כוסלובקיה (בשנת 1993 צ'כוסלובקיה התפרקה לצ'כיה וסלובקיה).  סבתא שלי מיקה נולדה בשטח של סלובקיה) בתאריך 4.6.1942, בזמן מלחמת העולם השנייה.

להוריי קראו: לאבי – וויטך לנג, לאמי: אליזבת לנגובה (בצ'כיה ובסלובקיה שם המשפחה של הנשים תמיד ייגמר ב-"ובה"). הייתה לי אחות אחת ששמה: לידיה לנגובה. להוריי הייתה חנות לציוד משרדי בביטצ'ה וגם היה להם עובד בחנות, ובנוסף היה להם בית דפוס גדול.

זמן קצר אחרי שנולדתי הנאצים לקחו את אבי וסבי קרול גרינוואלד למחנה הריכוז "מיידנק" שבפולין ומשם לא חזרו. לאחר תקופה קצרה הגרדיסטים שהיו העוזרים של הנאצים בסלובקיה שלקחו רק יהודים לקחו את אמי, אחותי ואותי למחנה הריכוז והעבודה "סרד" שבסלובקיה. במחנה היינו שנתיים וחצי ובתאריך 29 באוגוסט 1944 פרץ המרד הסלובקי והמחנה עבר לידי המשטר הסלובקי ופתחו את שערי המחנה ליהודים. רבים הצליחו להימלט וגם אנחנו. הלכנו מרחק רב בכדי לברוח והגענו קרוב לעיר "ניטרה" והגרדיסטים הצליחו לתפוס אותנו עוד הפעם והכניסו אותנו למחנה בעיר "ניטרה".

במחנה זה שהינו זמן קצר והצלחנו לברוח כי לאמי היו עטים מהחנות שהיו להם חודי זהב. במשך היום אמא הייתה לוקחת אותנו לטיול בחצר המחנה והיינו הולכות קרוב לשומרים. אמא ניגשה לשומר אחד ואמרה לו שאני לא מרגישה טוב ובכדי לצאת היא שיחדה אותו בעטים. השומר נתן לנו לצאת וכמובן שברחנו. הלכנו מרחק רב ופתאום נתקלנו ביער והחלטנו להיכנס ולישון שם. אני ישנתי בידיים של אמי ואחותי ישנה לידינו. בבוקר למחרת המשכנו ללכת ופתאום נתקלנו ביער אחר ועוד הפעם נשארנו לישון שם. למחרת המשכנו ללכת והגענו לכפר שקוראים לו "ברזובה פוד בראדלום" ששם גרו הרוב מדת "פרוטסטנטים׳׳. עברנו בין הבתים כדי לבקש אוכל ומים וכל המשפחות נתנו לנו. היו שתי משפחות שהציעו לנו להישאר לישון אצלם, עד שהגענו למשפחת אוטפקובה וגם הם הציעו לנו להישאר לישון שם ושם נשארנו עד סוף המלחמה. במשפחה היו שני בנים בסביבות גיל 16 או 18 והם מאוד אהבו אותי ודאגו לי ולימדו אותי קרוא וכתוב. אמי עבדה כעוזרת בבית ואחותי עבדה בבית של משפחה אחרת.

יום אחד באו הגרדיסטים לסיבוב בכפר כדי לראות אם המשפחות מחביאות יהודים ובאו למשפחה שאנחנו גרנו אצלה ואותה משפחה הייתה מאוד ידועה בכפר. אנחנו התחבאנו בתוך ארון עם שלוש רגליים וכשאנחנו התחבאנו שם הוא התנדנד בלי הפסקה. הגרדיסטים פתחו את דלת אך לא בדקו בתוך הבית ולבסוף הם הלכו ואנחנו ניצלנו. בסוף המלחמה עזבנו את המשפחה, הודנו להם על כך ששמרו עלינו ושנתנו לנו יחס יפה. לאחר מכן נסענו בחזרה לביטצ'ה, איפה שהיה לנו את הדירה ואת החנות המשרדית.

כשהגענו לביטצ'ה ראינו שמשפחה אחרת גרה לנו בדירה ולא היו מוכנים לצאת מהדירה שלנו. בגלל שלא היה לנו איפה לגור, חברים קרובים הזמינו אותנו לגור אצלם ואנחנו הסכמנו. גרנו בתוך חדר קטן עם חלון אחד ובצד אחד הייתה ספה אחת ובצד השני הספה השנייה והארון היה מול החלון. אמי ואני נשארנו לגור שם ודודי לקח את אחותי כדי שתגור אצלם (בבית של דודי ושל דודתי) בסטרקוניצה שבצ'כיה. המשפחה דאגה לנו גם לאוכל ולמים כי לא היה לנו כסף כדי לקנות. אחרי כמה ימים מישהו כנראה זיהה שאנחנו חזרנו להתגורר בביטצ'ה, ופתאום באמצע הלילה היו יריות שכוונו לחדר שלנו והתחלתי לבכות. אמי השתיקה אותי. בלילה למחרת ירו לכיוונו עוד הפעם ובבוקר למחרת אמא הלכה למשטרה. כשאמי הגיעה לתחנת המשטרה לפתע נודע לה שאחיו של העובד בחנות שלנו הוא המפקח הכללי במשטרה בביטצ'ה. הוא נתן פקודה לשוטרים האחרים לירות לחדר שלנו בלילה כי הוא רצה שהחנות והבית דפוס יהיו בבעלות אחיו.

המעבר לז'ילינה

בהיותי כבר ילדה בת שבע אמי החליטה לעבור לעיר קרובה בשם ז'ילינה. בז'ילינה הקהילה היהודית עזרה לנו למצוא דירה לגור בה ולבסוף קיבלנו דירה קטנה מאוד שהייתה במרתף. אמא הייתה חברה במפלגה קומוניסטית ועבדה שם במשרדים והם עזרו לנו למצוא דירה יותר טובה. בז'ילינה המשכתי ללמוד בבית ספר עממי חמש שנים ולאחר מכן בחטיבה שלוש שנים. בעיר ז'ילינה הייתי חברה בתנועת הנוער "פיוניר". במקום ללמוד בתיכון התקבלתי לאקדמיה למוזיקה בעיר הבירה פראג למשך חמש שנים (פראג הייתה עיר הבירה של צ'כוסלובקיה). חוץ מלימודי נגינה למדנו כל יום מקצועות כמו שמלמדים בבית ספר. גם בעיר פראג המשכתי בתנועת הנוער "פיוניר" והייתי יושבת ראש בתנועה במשך שנתיים לאחר שעבדתי קשה בתנועה. מטעם התנועה שלחו אותי ועוד שתי בנות לייצג את המדינה ברוסיה, במחנה בינלאומי בעיר ארטק. היינו שם ששה שבועות. שם נפגשנו אישית עם יורי גגארין שהיה קוסמונאוט סובייטי והוא האדם הראשון ששהה בחלל, והראשון שחג סביב כדור הארץ. בשנת 1965 סיימתי ללמוד באקדמיה למוזיקה ובסוף חודש דצמבר 1965 עליתי עם אמי לארץ ישראל.

העלייה לישראל

בדרך לישראל עצרנו ביוון, באתונה למשך שבוע וכשהגענו לבית מלון הסוכנות נתנה לנו חיסונים נגד מחלות והראתה לנו את העיר. אחרי שבוע המשכנו לארץ ישראל, וכשהגענו הסוכנות חיכתה לנו בשדה תעופה ושם שאלו אותנו באיזה איזור אנחנו רוצים לגור, צפון, דרום או מרכז. הייתה לנו משפחה קרובה שגרו בבני ברק, אז רצינו לגור במרכז, קרוב אליהם. הסוכנות נתנה לנו דירה קטנה בקיראון. מפני שלא ידעתי עברית הסוכנות שלחה אותי ללמוד את השפה העברית באולפן אקדמי בירושלים למשך חצי שנה. בכל יום שישי הייתי חוזרת הביתה לבקר את אמי וביום ראשון הייתי חוזרת בחזרה לאולפן. לאחר שסיימתי ללמוד את השפה חזרתי לגור עם אמי בקיראון. כשחזרתי לקיראון, התחלתי לעבוד במועצה וללמד פסנתר ואקורדיון בקונסרווטוריון.

בערך שנה – שנה וחצי לאחר שהכרתי את בעלי לעתיד עברתי לאחר החתונה לגור איתו בחיפה. בעלי יחזקאל עבד כמכונאי ראשי באנייה, אני הצטרפתי אליו להפלגה שאליו יצא. לאחר שחזרנו מן ההפלגה המשכתי ללמד פסנתר ואקורדיון בקונסרווטוריון בחיפה.

לאחר כמה שנים ילדתי את בתי הראשונה ורד, ולאחר כמה חודשים בעלי נשלח מטעם משרד החוץ לברבדוס שבאיים הקאריביים ושם שהיינו חמש שנים. בנוסף על כך, הבאתי לעולם את בני אייל, כבר בתקופה שהיינו בברבדוס. לאחר כמה שנים כשחזרנו לחיפה, שמעתי על קיום התאחדות יוצאי צ׳כוסלובקיה והתחלתי לבקר בפעילותם. בשנת 2000 נבחרתי ליושבת ראש ההתאחדות סניף חיפה והצפון, פעילות בה עסקתי 18 שנה. עקב ביקורי נשיאי וראשי הממשלה של צ׳כיה וסלובקיה הייתי מוזמנת מספר פעמים לכנסת וארוחות ערב אצל נשיאי המדינה שמעון פרס וראובן ריבלין ואף קיבלתי אות הצטיינות ממשלת צ׳כיה ביוני 2017 בפראג. עם צאת בעלי לגימלאות התפטרתי מתפקיד זה. מאז שנולדו נכדותי, אני דואגת ומטפלת בהן. הן מרכז חיי.

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת

 

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *