חייה של ג'נט רוזן בצל היתמות

386

מאתג'נט רוזן (חיים)

ארץ לידהצרפת – France

שמי אוז'ני ג'נט רוזן. שמי לפני נישואי היה אוז'ני ג'נט חיים. נולדתי בצרפת בתאריך 24 בנובמבר 1939. אמי, מרי סיאס, נולדה בסלוניקי שביוון בתאריך 19 אפריל 1909. היא היגיעה לצרפת בתאריך 31 לאוגוסט 1926. אבי ז'ק חיים, נולד באיסטנבול שבתורכיה בתאריך 15 באפריל 1913. הוא היגיע לצרפת בתאריך 25 אוגוסט 1933. שמו היה ז'ק חיים ושם משפחתו היה שמעון, אולם כשהוא נרשם בצרפת, השמיטו הצרפתים את השם "שמעון" ורשמו את השם חיים כשם משפחה.

הורי היגיעו לצרפת, כל אחד לחוד, ללא משפחתם, הם נפגשו בצרפת. משפחותיהם נשארו ביוון ובתורכיה אחי, ויטל, נולד בפריז בספטמבר 1938יה. הם התחתנו בתאריך 22 מרץ 1934. בשנת 1938, הורי קבלו אזרחות צרפתית.

תאריך לידתי, ב-24 לנובמבר 1939, הוא התאריך בו פרצה מלחמת העולם השנייה. אינני זוכרת את תחילתה של המלחמה, מאחר והייתי קטנה מאוד. המלחמה נמשכה חמש שנים, התחלתי לזכור אירועים משמעותיים כשהייתי בגיל בוגר יותר. לפי ההוכחות מהמסמכים שבידי, אני יודעת בוודאות שאמי נשלחה לרכבת בקרון דחוס, בצפיפות מחניקה, שעות על גבי שעות ללא תנאים בסיסיים של בני אנוש. אמי התעלפה ונחנקה בקרון הרכבת, שהובילה את הנוסעים למחנות ההשמדה באושוויץ, שם אספו את הגופות ושרפו אותם. גם אבי ג'ק נשלח גם הוא בקרון הרכבת ישירות למחנה אושוויץ ומשם הובל למשרפות גזים שם שרפו אותם.

אני, בזמן הזה נשארתי אצל שכנה, ששמרה עלי תמורת הכסף שאמי השאירה לה, כדי שתציל אותי ואת אחי. משם נשלחתי לבית הנזירות והופרדתי מאחי היחיד שנותר בחיי. בבית היתומים אחי היה בנפרד ממני, הוא היה באגף הבנים ואני הייתי באגף הבנות. הצלחתי לראות אותו לעיתים מאוד רחוקות מאוד.

אני קבלתי חינוך בסיסי עם כללים מאוד ברורים וכללי משמעת מאוד נוקשים וחזקים המבוססים על יושר, לוחות זמנים, כבוד ונתינה. מן הראוי כמי שגדלה במנזר, חייבת לציית ולהאמין שהיא נוצרייה. דווקא אצל הנזירות, קיבלתי חום, אהבה ומשמעת. חשבתי בהתאם לגילי, שכך גדלים ילדים. תמיד נשאתי את אמי בליבי, דיברתי איתה במחשבותיי ובחלומותיי, היא הייתה חלק ממני ומנשמתי.

חשוב לי לציין שבנוסף להיותי יתומה מאמי ומאבי, בנוסף לקחו ממני את מה שנשאר לי, את האח היחיד שהיה לי, בשר מבשרי.

זכור לי שבשנת 1948, נודע לדודים שלי, דרך ה"צלב האדום", שהורי ניספו בשואה ואני ואחי נמצאים במנזר ליתומים. באותה תקופה הם גרו בתורכיה. בסופו של דבר,  הדודים מצאו אותי ואת אחי דרך ה"צלב האדום" אני ואחי נשלחנו באונייה ישירות לאיסטנבול שבתורכיה.

המעבר מן המנזר לארץ לא נודעת, היווה עבורי מצב נפשי של חוסר וודאות, פחד וגם תקווה לחיים חדשים.

כשהאונייה היגיע לתורכיה, חיכו לנו שם הדודים ולקחו אותנו לביתם. מהר מאוד אני ואחי הבחנו במשהו חדש ולא מוכר, שנקרא בית. לא הבנו את השפה החדשה – תורכית, זו הייתה שפה לא מוכרת  ושונה משפת האם שלנו – צרפתית.

בנוסף הקושי המרכזי היה נושא הדת, אני ואחי גדלנו במנזר והיינו "קתוליים", האמנו שישו  הוא דמות האלוהים במשך כל השנים…. לעומת זאת הדודים שלי הרי היו יהודים. באותו בית של בני הדודים שם גילו לי לראשונה את זהותי החדשה שאני יהודייה.

הטראומה הזאת ליוותה אותי במשך שנים רבות. לא האמנתי שאני יהודייה, האמנתי שאני נוצרייה והתפללתי כל חיי לישו במינזר. עברתי טלטלות נפשיות קשות של זהויות כפולות. לאט לאט הדודים הסבירו לי והעמידו את העובדה, שמעכשיו אני יהודייה. הדודים הסבירו לי את מעשיהם של הגרמנים, כיצד השמידו את היהודים בשואה. חיי בבית הדודים היו קשים ומורכבים, התקשורת הייתה לקוייה וזה היה פרק קשה בחיי.

לאחר שנה, הפרידו ביני לבין אחי, הוא נשלח לארץ ישראל בעליית הנוער. שוב עברתי פרידה קשה מהאיש היחיד, שנשאר לי, אח יחיד שנותר לי ממשפחתי מעצמי ובשרי.

בהמשך השנים בהם גדלתי בתורכיה במשפחת הדודים עמם הייתה לי תקשורת קשה הכירו לי את בעלי, צרפתי לשעבר ואני, הצעירה, ברוב תמימותי, האמנתי שבאמצעות נישואי לאיש זה אנשום לרווחה, שהוא יהיה המודל לאבא ואימא שלי והמשפחה שלא הייתה לי.

נישאתי לו וממנו זכיתי לשתי בנותיי. בהמשך למרות היותו איש טוב, לא הייתה התאמה ביננו. עלינו לארץ ישראל בשנת 1971 ובישראל התחלתי בתהליך הפרידה ממנו ובניית חיים חדשים בארץ.

אחד ההישגים הכי חשובים שלי במהלך חיי, הוא העלייה לארץ ישראל, למען השרשת היהדות לשתי בנותיי, מה שלא היה לי בילדותי במינזר. הענקתי לבנותיי את הדבר הכי יקר ביקום – אהבה, נתינה, כבוד תקשורת בונה ומשפחתיות.

למרות התחלת חיי, ללא משפחה, אני מרגישה שהצלחתי היום להגיע לשיבה טובה, להקים משפחה חדשה. אני תקווה שסיפור זה יישמר לדורי דורות, כפרק למידה.

מקור וקרדיט : הקשר הרב -דורי , מאגר סיפורי מורשת

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *