יהודית יגרמן – ילדה בת 11 בגטו טרזין ובאושוויץ

74

"נולדתי בצ'כיה בעיר קרלסברג, ושם הייתה לאבא שלי מסעדה כשרה מאוד יפה עם אוכל טעים מאוד, ובאו אנשים מאוד מכובדים לאכול אצלנו, כי זאת עיר נופש ושם מרפאים כל מיני מחלות עם מים שבאים מהאדמה, וכל שנה היו לנו אותם אורחים. היינו בבית שלוש בנות: אסתר, שמבוגרת ממני ב-14 שנה, ורות – שמבוגרת ממני בשנה. אני הייתי הקטנה ואהבתי מאוד בובות: היו לי 30 בובות. הייתה לי ילדות מאוד נחמדה עם המון בובות שאהבתי……

בפראג תפסה אותנו המלחמה. הגרמנים נכנסו ב-1939 לפראג, החיילים שלהם עם הטנקים, עם הדגלים והשירים שלהם, שכל שיר שלהם היה נגד יהודים. אני זוכרת שיר אחד, כמה מילים: "מתי שדם יהודי ישפריץ מהסכינים שלנו, העולם יהפוך להיות יותר טוב". זה רק כמה מילים של שיר אחד. מאות שירים הם שרו – וכולם נגד יהודים. היה קטסטרופה. העיר הייתה מלאת דגלים עם צלבי קרס, וכבר ליהודים אסור היה ללכת לבית ספר. בשמונה היינו חייבים להיות בבית, וכל יהודי קיבל את הטלאי הצהוב. בפנים היה כתוב 'יודה' כדי להשפיל אותנו, לבייש אותנו. זה היה צריך להיות טוב-טוב תפור מסביב, ומי שלא הלך עם הטלאי הזה היו מרביצים לו. הנאצים הלכו עם מגפיים, ובשפיץ במגף היה ברזל, ועם זה בעטו ביהודים ברחובות של פראג. על פי רוב הם היו מבוגרים, ולא כל יהודי מבוגר קם מהמכות האלה. ברחובות של פראג אף אחד לא בא לעזרתו.

היו שמועות ששולחים את היהודים לגטו, לגטו טרזנשטט. בצ'כית זה נקרא טרזין. וככה באו לקחת את היהודים עם משאיות, אנשי SS באו לקחת את היהודים מהבתים במשאיות והכניסו אותנו למסה-פלאס, זה היה פעם בניין של תערוכות. שם היה עכשיו מרכז מפגש של יהודים מפראג. זה היה באוגוסט או ספטמבר 1942 והיה חם מאוד. אני הייתי הכי קטנה, הייתי בת 11, והיינו צריכים לעמוד בעמידת דום בחום הגדול, ואני יום אחד התעלפתי. לא יכולתי לסבול את השמש על הראש שלי. התעוררתי עם הקנה של איש SS על הבטן שלי, והוא מעיר אותי ואומר: "את רוצה להיות פה מפונקת?" הוא צועק עליי, ואני מתעוררת מזה וקופצת ואומרת: "לא! אני לא רוצה להיות מפונקת!" והוא אומר לי: "אז תקומי ותלמדי לעמוד כמו כל המבוגרים", "כן, אני אלמד," אני אומרת, "אני אלמד". ולמדתי כל יום לעמוד ארבע שעות בעמידת דום.

אחרי שבוע לקחו אותנו לתחנת רכבת והכניסו אותנו לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, וסגרו אותנו מהחוץ עם סגר מברזל, והתחלנו לנסוע והגענו אחרי הרבה שעות של נסיעה לגטו טרזנשטט. שם נפתחה הדלת של הקרון, לקחו את הגברים לצד אחד, את הנשים לצד שני ואת הילדים – אחותי רות ואחרים – לקחו אותנו לבית ילדים. שם הייתי מאוד עצובה ובכיתי נורא כל הזמן, בכיתי כי זה היה מקום אפור מאוד והייתי אומללה שאין לי פה את אימא. אבל עשיתי לי תכנית לצאת משם ולחפש אחרי אימא, ויכולתי לעשות אותה כי ההנהלה בגטו הייתה יהודית. פה בטרזנשטט עוד לא הרביצו לנו מכות, היינו פה עוד בני אדם.

וכך יצאתי יום אחד מבית הילדים לחפש אחרי אימא, ופוגשת אותי אישה מבוגרת ושואלת אותי "למה את בוכה, לאן את הולכת?" ואני אומרת "אני מחפשת את אימא, אנחנו הגענו רק לפני שלושה ימים ואני לא יכולה להיות בלי אימא". "בואי אני אעזור לך," היא אומרת ולוקחת אותי ביד והולכת בית אחר בית ומסתכלת מה כתוב, והיא מגיעה לבית שכתוב שם L30015. "זאת הכתובת של הצ'כיות," היא אומרת, "פה את תמצאי את אימא". ואני אומרת לה "תודה רבה", והיא ממשיכה ללכת ואני נכנסת, ואומרת "אימא?", צועקת דרך הדמעות, והיא שומעת אותי. אימא הייתה בפנים עם עוד נשים מבוגרות. "איפה אתן?" היא אומרת, גם היא לא ידעה איפה הבנות שלה. ואני אומרת "אני בבית ילדים, ואני לא יכולה להיות בלעדייך", אז היא לוקחת אותי ומכניסה אותי לחדר קטן ואני רואה 12 נשים על הארץ, על מחצלות, שוכבות שם בחדר. והיא מבקשת עכשיו מהשכנות שלה שהן לא יתנגדו אם אני אשאר אִתן, והן לא התנגדו. כל אחת זזה קצת על המחצלת שלה ועשו לי מקום שיהיה לי גם מקום לישון שם. והייתי מאושרת, הייתי הילדה הכי מאושרת בכל הגטו, ושמחתי כל כך להיות מסוגלת להחזיק את היד של אימא שלי. לא פחדתי משום דבר פתאום.

אבל האושר שלי לא לקח הרבה זמן, כי בגטו פרצה אפידמיה של מחלת ילדים – סקרלטינה, שנית בעברית. וזו הייתה מגפה שהלכה מילד לילד, וגם אני קיבלתי את המחלה הזאת ולקחו אותי לחדר שוב מאימא לחדר קרטנה, שאני רואה כל יום מוציאים ילד או ילדה מתים מכוסים מעל הראש. ואני בוכה כמובן, כי חשבתי שאני הולכת למות. ובא אלינו רופא פעמיים בשבוע, אסיר יהודי בגטו, והוא רואה אותי כל כך בוכה והוא אומר "למה את כל כך בוכה"? ואני אומרת "דוקטור, אני הולכת למות כי אני רואה כל יום ילדים מתים יוצאים מפה", אבל הוא אמר לי "את לא תמותי, הילדים האלו שמתו מתו מדלקת קרום המוח, תפסיקי לבכות!" וככה אני נרגעתי ולא בכיתי יותר, והחום ירד לי, ואימא שלי לקחה אותי מחדר הבידוד אל החדר הקטן עם השכנות שלה.

כך עברו 16 חודשים בגטו בלי ששמענו פעם אחת את המילה אושוויץ בגטו ואת המילה השמדה. לא שמענו את זה במשך 16 חודשים. עכשיו היו שמועות ששולחים להשמדה. כמובן לא האמינו היהודים שנולדו בגרמניה או באוסטריה, הם אמרו: "לא מתכוונים אלינו, אנחנו ילידי אוסטריה, או גרמניה. לא מתכוונים אלינו, אנחנו ראשית כל גרמנים ויש לנו פספורט גרמני". הם לא האמינו בכלל שמתכוונים אליהם גם, אבל אצל היטלר לא היה הבדל איפה שנולדת כל זמן שאתה יהודי.

וככה הגרמנים עשו טרנספורט גדול מאוד גם עם יהודי גרמניה, אוסטריה, הולנד, צ'כיה. מי שהיה בגטו – לאושוויץ. ולקחו אותנו הרבה אנשים לתחנת רכבת בטרזנשטט והכניסו אותנו שוב לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, רק שעכשיו התחילו כאלה השפלות כמו שעוד לא היינו רגילים כי אנחנו עוד היינו בני אדם עד עכשיו. היו לנו בגדים משלנו ושערות, קישוטים הרשו לנו, שמות היו לנו. היינו בני אדם. גם עבדנו בכבוד. כל אחד עשה איזו עבודה. לא הרביצו לנו מכות. עכשיו בקרון הזה שם לנו איש SS באמצע דלי. דלי משפיל לצרכים. והוא צורח עלינו "אוי ואבוי לכם, יהודים מסריחים, אם אתם תלכלכו לנו את הקרון הזה," ואנחנו עומדים ומסתכלים אחד על השני – מה זה? מה הוא רוצה? זה צריך להיות שירותים? מה פתאום! ועוד פעם לפני שהוא יצא הוא צעק "אפילו כתם אחד שאני לא אראה פה, יהודים חזירים!" ועם זה הוא יצא וסגר אותנו שוב עם סגר הברזל, ואנחנו עמדנו והסתכלנו: מה קורה, לאן לוקחים אותנו?"

יהודית יגרמן – העדות המלאה

העדות בוידאו

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *