יוסף קומם , בן 6, בחדר המסתור,  כמו עטלף במערה

143

 מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם ,  העוז והחסד :

הסתירו אותי בזהות של ילד פולני נוצרי בבית של אשת קצין פולני , הגברת ליאופולדה קורופייסקה, בעלת הבית. בחדר המסתור היה ילד נוסף בשם מאריאן . הזהירו אותי לסכור את הפה. אסור היה לדבר בקול רם אלא רק ללחוש חרש מפה לאוזן. גם ההליכה שלי צריכה להיות איטית, היה עלי לפסוע על קצות הבהונות. אין מזיזים כיסאות או חפצים כבדים. אין להתקרב אל וילונות החלונות ביום, וודאי שאין להימצא לידם בלילה, אלא אם כן התריסים נבדקו והם מוגפים היטב. יש גם נהלים לשטיפת אפלת-השירותים במים באופן חרישי וממותן ככל האפשר. אנו חיים בדממה ובלתי-נראים מבחוץ בצד המשפחה הרשמית כעטלפים במערה. מעשי הזהירות הם הכרח נוכח הסכנות ממלשינים פולנים .

בקיר הניצב של החדר, מימין לחלון החיצוני , נראתה דלת עץ צבועה בלכה לבנה, שמאחוריה היה חדר-ארונות קטן מבלבנים מטויחות . בתוך חדר הארונות מימין נמצא המחבוא שלנו.  זהו תא צר שהופרש מחדר-הארונות על-ידי מחיצת עץ עם דלת עץ תואמת, הסובבת על צירים פנימה. על ארבעת קירות הארון – חדר הארונות שהוצר – הובק במיומנות טאפט כחלחל עם דוגמת פרחים. המחבוא הפנימי נבנה לפני כשנה וחצי בסודיות הנדרשת על ידי אביה של גברת ליאופולדה , נגר-בניין במקצועו. בתוך הארון הזה , במקביל לקיר העץ , הורכבו  כששה מוטות-מתכת עגולים, שעליהם נתלו בצפיפות קולבים המולבשים במעילים, בחליפות ובשמלות. אלו הסתירו את דלת הסתרים והקשו על על גישה אליה . ממסדרון המבואה מימין הובילה דלת נוספת לחדר-במחנה שבויים בגרמניה לקצינים פולנים.

אישתו של הקצין , גברת ליאופולדה לא ידעה כי אני ילד יהודי , אבל הבינה בהמשך כי אני יהודי .

היא הפעילה בבית עסק של חייטות לבגדי נשים וטרטור מכונות התפירה הסתיר גם את הקולות החרישים שלנו בחדר המסתור.

עניין המחבוא דורש תיאום ומשמעת מוקפדת לא פחות מהעבודה עצמה. צלצולים או הקשות בדלת הם בקוד מוסכם כדי לא להסגיר איש מאתנו המסתתרים בעת ביקור-פתע אפשרי.

כל צלצול הניע אותנו דיירי הצללים להעלם ולהסתתר מייד בארון המחבוא הבנוי בתוך חדרון הקיר.

הארוחות היו חפוזות עם מזון מוקצב. בשקט הייינו משחקים בחדר משחקי מלחמה עם דגמי התותחים המוקטנים של הקצין הפולני.

עברו שבועיים ימים . בשעת בוקר מוקדמת נשמעו דפיקות חזקות מהרגיל בדלת החיצונית . אני מתלבש כהרף עין מעל לכותנות-הלילה וגב’ ליאופולדה מצווה : “להתחבא במהירות” .

אני נכנס במהירות למחבוא החשוך אחרי שתי האחיות , עומד מאחורי דלת-הסתרים ומבריח את הסגר. הנשימה נעצרת . קולות דיבור רמים נשמעים מחדר האוכל . גברת ליאופולדה מכחישה אך קולות גבריים תקיפים דורשים לפתוח את דלת חדרון הארונות.

הדלת נפתחת, הבגדים מוסחים ונשמעות נקישות עמומות שנעות סביב על קירות הלבנים מצופי הטאפט . עד שהן מתחלפות במהרה בנקישות מהדהדות על הטאפט של מחיצות-העץ שמאחוריה אנו ניצבים . דפיקות הלב שלי פעימות הדם התזזיתיות ברקות מקהות את עוצמת קול-הנקישות.

“לפתוח” מצווים הקולות התקיפים. אני נחוש שלא אפתח ויהי-מה. גברת ליאופולדה בעצמה מבקשת לפתוח כי כבר אין טעם להסתתר. אני עדיין מסרב בשתיקה עד שהאחיות רומזות לי בתנועת-ידיים אילמות וקצרות-רוח כי צריך לפתוח.

אני פותח את הסגר ואת הדלת ואנו יוצאים חפויי –ראש .

מתקיים שיח ערני בין גברת ליאופולדה לבין שוטר פולני כחול-מדים המלווה באדם לבוש אזרחית , המלשין הסחטן .  הם מתריסים על ה”ז’ידים” ועל הפשע הבלתי –נסלח של הסתרתם . גברת ליאופולדה עונה בקול תקיף ואף מאיימת : אם תיפול שערה מראשו של מי מהאנשים שבביתה , המחתרת הפולנית תיפרע ותחסל את שניהם. הדברים עוברים לפסים של משא-ומתן ענייני בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם . מפינתי במיטה הגדולה בחדר-השינה איני מבין את המתרחש .

רק זמן רב לאחר שהמשטרה עוזבת על מנת לשוב , גברת ליאופולדה מורידה  את הילד היהודי הנוסף , מאריש, בן 9 , ממדף גבוה וחשוך מתחת לתקרת תא-המחבוא , הוא הועלה לשם ראשון וישב מקופל בדממה כזאת, שאני עצמי אף לא שיערתי שהוא שרוי איתנו . השוטר הפולני לא ידע עליו.

הזעיקו את אבי , שהיה בזהות פולני נוצרי , והוא העביר לגב’ ליאופולדה את סכום כופר- הנפש למה שדרשו המלשינים הפולנים הסחטנים בפוטנציה. הם אמרו לה שהיא יכולה להמשיך ולהחזיק אותי ללא חשש. אבל גב’ ליאופולדה החליטה שאינה מאמינה להם ואינה מוכנה להמשיך ולהיסחט.

הוציאו אותי מהבית והעבירו אותי הרחק  בעיר פולנית אחרת למסתור אחר. הגב’ ליאופלודה אבל החליטה להמשיך  ולהחביא בביתה את הילד היהודי  מאריש , שכן לא התגלה בעקבות ההלשנה. החלטתה מצביעה על אומץ-ליבה.

מקור וקרדיט :

יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *