ישעיהו (שעיה) לזרסון, בן 15 לבד, מול ד"ר מנגלה

254

תת-אלוף (מיל') ישעיהו (שעיה) לזרסון איבד את כל עולמו ומשפחתו בשואה. לאחר שעלה ארצה והשתתף במלחמת השחרור, התגייס לחיל האוויר, שם מצא בית חדש ומשפחה חדשה.

ישעיהו (שעיה) לזרסון נולד בשנת 1927 בעיר לודז', העיר השניה בגודלה בפולין. בלודז' היו אז מליון תושבים, כשליש מהם יהודים.

שעיה היה בן אחת עשרה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. לפניה היו לו בית, משפחה גדולה, ילדות מאושרת, אחריה לא נשאר לו דבר מכל אלה.

סבו שהיה מנהל בית-ספר פרטי בעיר נאלץ לברוח עם משפחתו לוורשה מפחד הנאצים מייד עם פרוץ המלחמה. שעיה נשאר עם הוריו ואחותו בלודז' וזמן קצר אחר כך כבר הוכנסו כולם לגטו. "בשנה הראשונה הגטו התנהל כמו קהילה ועוד הלכנו לבית-הספר, אבל אחר כך כבר יצאנו לעבודה. העבודה היתה תעודת החיים שם. נשארתי בגטו עד הסוף כמעט, למרות שפעם אחת ניסו לשלוח אותי להשמדה, אבל הצלחתי לברוח מהאקציה".

לבד, מול ד"ר מנגלה

"ב-1944 נשלחתי לאושוויץ. הייתי אז בן 15 והצלחתי לעבור את המיון ה"מפורסם" של ד"ר מנגלה. שלחו אותי לעבודה. אחרי שישה שבועות באושוויץ נשלחתי עם קבוצה של גברים לעיר גרליץ שבגרמניה המזרחית, שם היה מחנה ריכוז קטן יחסית ובו כ-2,500 גברים, שעבדו במפעל לייצור כלי-רכב צבאיים. בגרליץ התנסיתי בטכניקה המיוחדת שפיתחו הגרמנים בשביל להרוג בנו – מה שנקרא מצעד המוות. זה היה לקראת סוף המלחמה והצבא הרוסי התקרב. הוציאו אותנו מהמחנה ברגל, בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס. לרבים מאיתנו לא היו הסיבולת והמזל כדי לשרוד את המצעד הזה. כשהצליחו הגרמנים לבלום את הרוסים החזירו אותנו למחנה. הרוסים שחררו אותנו משם יומיים לפני סיום המלחמה, בשישי למאי 1945. לאחר כמה חודשי החלמה בבית חולים בגרמניה שבתי ללודז', משום שלפני המלחמה נדברנו שבסופה נחזור ונפגש בפולין. כמובן שלא מצאתי אף אחד."

מכל משפחתו הענפה נותר שעיה שריד אחרון, מלבד שלוש אחיות של אביו שעלו ארצה לפני המלחמה. מלודז' עבר למחנה עקורים שהוקם במקומו של מחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. "היה שם ריכוז יהודי גדול והתארגנו במסגרת קיבוצית מאוחדת", הוא מספר, "בברגן בלזן גם עברתי אימונים במסגרת ארגון ההגנה ששלח לשם נציגים". שעיה עלה ארצה באופן לגאלי בשנת 1947 במסגרת המשלוח הראשון של 100,000 סרטיפיקטים, כאן התיישב בקיבוץ יד מרדכי.

ממלחמת העולם למלחמת השחרור

חצי שנה לאחר הגיעו לקיבוץ כבר מצא את עצמו נוטל חלק במלחמה נוספת, אך הפעם באופן פעיל. "השתתפתי במלחמת השחרור במסגרת הקיבוצית, כחבר גרעין בקיבוץ יד מרדכי ומאוחר יותר גם בקיבוץ גן שמואל. תחילה היינו יוצאים לפעולות הגנה ותגמול במסגרת הקיבוצית. אני לעולם לא אשכח את התפקיד הראשון שלי – יצאנו חבורה מהקיבוץ צפונה לכיוון כפר ברברה, שם התכוונו להניח מטען על הדרך. התפקיד שלי היה לסחוב חצי טייר ולהניח אותו בזהירות על המטען כדי שלא יזהו אותו. היינו אז מנותקים מיתר הישובים היהודים בארץ. מאיתנו ועד באר-טוביה לא היה ולו ישוב יהודי אחד וערביי הכפרים מסביבנו תקפו אותנו כל הזמן והקשו מאוד על קיום הקשר ביננו לבין הישוב היהודי."

למחרת יום הכרזת העצמאות פלשו המצרים והחלו להתקרב לכיוון הקיבוץ, שישב על הכביש המוביל צפונה, לכיוון אשדוד ותל-אביב. "תקפו אותנו עם מטוסים, תותחים וגדודי שריון ובכל זאת הצלחנו להחזיק מעמד. עד היום זה מפתיע אותי. היינו אז מעט חברי משק ואלינו צורפו 20 איש שהיוו מחלקה קטנה מאוד של הפלמ"ח ובכל זאת במשך שבוע ימים בלמנו את המצרים והם לא הצליחו לעבור. מיקשנו את הכביש, נלחמנו עם רובים איטלקיים שהקליעים היו מתנדנדים להם בתוך התרמילים וכל כדור שלישי היה עקר. אני זוכר איך חשבתי אז שלבטח כאן אני גומר את הסיפור שלי. שם גם איבדתי את חברי הטוב ביותר. שנינו עלינו ארצה לבדנו, הוא מצ'כיה ואני מפולין, שנינו היינו שרידים אחרונים של משפחותינו. הוא נהרג מפגיעה ישירה ביומה הראשון של המלחמה".

לצה"ל התגייס לזרסון לתקופה קצרה של השלמת שירות, משום שלחם במלחמת השחרור. כשהוצע לו להיות איש צוות אוויר נרתע מהחתימה על שירות הקבע, "הראש שלי היה אז בקיבוץ", הוא אומר. כאשר הוצע לו מאוחר יותר לצאת לקורס מקלעני אוויר במטוסי ה-B-17, תפקיד שלא היה כרוך בחתימה, הסכים.

בחיל-האוויר נטל חלק פעיל במבצע "קדש", "עוד הספקתי לעשות כמה גיחות מבצעיות על מטוס ה-B-17. המטוסים האלה יצאו מכלל פעולה והועברו לתעשייה האווירית כדי למכור אותם, אבל כשהחל מבצע "קדש" בשנת 1956 לא היו מספיק מטוסים, והחליטו להחזירם לשימוש. כך הספקתי לבצע עוד כמה גיחות הפצצה על המטוס – מעל עזה, רפיח, שארם א-שייח' – מעליה נפגע המטוס שלי". שעיה פותח את ספר הטיסות שלו, ה"לוג-בוק", המונח על השולחן ומעיין בו. תוך כדי קריאה ניתן לראות על פניו את הזכרונות השבים ועולים. "הפצצת עזה – פעולת אש נ"מ. הפצצת שארם א-שייח' – פעולת אש נ"מ חזקה ומדויקת. פגיעה בכנף שמאל ובמיכל דלק מעל למטרה. חזרנו מהגיחה הזאת על שלושה מנועים." הוא נזכר וצוחק.

אחרי תקופה של שירות מבצעי כמקלען אוויר ראשי בטייסת "הפטישים" יצא לזרסון לקורס קצינים ופנה לעסוק בהדרכה בבית הספר לטיס, שם היה מפקד קורס מקלענים ולאחר מכן מפקד טייסת מכין לטיס, שהיה אז שלב המיון הראשון בדרך לכנפי הטיס. לאחר תקופת ההדרכה השתתף בקורס פיקוד ומטה (פו"ם) ועשה הסבה לתפקידי מנהלה, שכללה שירות כמפקד טייסת מפקדה בבסיס רמת-דוד, אחריו מונה לתפקיד ראש מחלקת פרט. בזמן מלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס רפידים. תפקידו האחרון היה ראש מחלקת שלישות, תפקיד שבזמנו השתנה לראש להק כוח אדם, "כך שהייתי ראש מש"ל האחרון ורלכ"א הראשון", הוא אומר בחיוך.

בשנת 1975 פרש מחיל האוויר. "מה שהשאיר אותי בחיל-האוויר כל הזמן הזה היתה ההרגשה הבלתי רגילה והלא מוסברת, שזה המקום שאני צריך להיות בו. חיל-האוויר היה לי כמו בית ראשון בארץ. אחרי מה שקרה לנו, לי, הרגשתי טוב על כך שאני עושה את כל מה שאפשר כדי שלא נגיע עוד פעם למצב שיוכלו להרוג בנו ככה. זה היה מימוש עצמי באופן שנראה לי החשוב ביותר. מעבר לסבל הפיסי זו היתה השפלה וההשפלה הזאת גורמת לך לרצות להיות חזק ולבנות מדינה שתהיה חזקה פיסית, אבל גם מורלית ונפשית. חיל-האוויר מממש בעיני את העקרון הזה.

מקור המידע :  בטאון חיל האוויר

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *