כאן לא תיאטרון

63

קטע מתוך " בית החרושת למוות" , מאת אוטה קראוס ואריך קולקא. הוצאת "הקונגרס" , ברלין. 1970

באולם ההמתנה של תאי הגזים עמדה גם אם אחת עם בתה בת החמש. הילדה היתה חסרת סבלנות בגלל ההמתנה הממושכת . היא שאלה ללא הרף את אמה : "כמה זמן עוד נחכה עד שניסע? " אימה ניחמה אותה כשעיניה מוצפות בדמעות: "היי חמודה , כבר לא נותר הרבה זמן , עד שנלך לסבתא ולסבא. אנחנו צריכות עוד לעשות אמבטיה. אחר כך נלבש את בגדינו היפים, ומיד נהיה בדרכנו הארוכה לסבא ולסבתא.. "

אבל הילדה לא נרגעה , כאילו חשה שצפוי לה משהו בלתי רגיל. האם חששה , כי קולה של בתה עלול להעלות את חמתם של אנשי הס.ס התורנים. הללו נהגו להכות גם ילדים. לכן אמרה לה האם: "רקדי לנו ריקוד קטן, ואחר כך ניסע לסבתא" .

ואז יצאה הילדה הקטנה במחול. נשים וילדים הקיפו את הילדה במעגל, וזו רקדה מחול קאדריל נחמד. כל התמונה הזו התרחשה בחדר ההמתנה למוות, ודי היה בעובדה זו כדי להגביר את תחושת הזוועה..אפילו אנשי ס.ס אחדים התרשמו ממחזה האימים הזה, והתבוננו בעניין ברקדנית הקטנה. אבל הפעוטה לא סיימה את הריקוד. לפתע נכנס לאולם קרמר ופקד על כולם להיכנס למקלחות (תאי-הגזים). הוא אמר : "פה לא תיאטרון" !"

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *