"לאצי" ובתי הילדים בבודפשט 1944

739

"ביום ראשון, ה 15 באוקטובר, ניתן היה לחוש במעין התרגשות משונה בחוצות העיר. בבוקר נסעתי לבודה (כמובן, בשעות אסורות ובלי הטלאי הצהוב), ואז זה "פגע" בי: חיילים גרמנים בקבוצות הדוקות החלו עוזבים את העיר שעה שלא נראה מי מהכוחות ההונגרים בסביבה מיועד להחליפם."

כך פותח לסלו סמושי המכונה "לאצי" את עדותו האישית על מפעל חייו: הצלת אלפי חיי יהודים מציפורני הנאצים.

"אכן, היה זה יום ראשון, יום מנוחה, אך השנה הייתה שנת 1944 – כוחות האופל עוד השתוללו בעולם. מה שראו עיניו של סמושי מרום גבעותיה המוריקות של בודפשט (בחלקה הקרוי בודה), מטה, אל חלקה האורבני והמישורי (פשט) שמעבר לדנובה, לא היה אלא התנהלות מנהלתית של כוחות מפה לשם, ואפשר אף – טריק צבאי של הצבא הגרמני. למעשה, היה בכך מעין חילוף משטרים. שעות אחרי כן הסתבר כי הכוחות הגרמנים לא רק שלא עזבו את המקום אלא אף תוגברו – השירים הגרמנים שבקעו מן המקלטים "הופרעו" לכמה שעות ספורות בלבד…

הונגריה, שהייתה ממדינות הציר, החליפה ביום זה את השותפות המסודרת עם גרמניה ברשותו של הורטי (זה קיווה לכונן שלום למורת הרוח הגרמנית בשל הכוחות הרוסיים שסגרו מכל עבר) ואת מקומה תפסה המיליציה הפשיסטית ההונגרית – "צלב החץ". המשטר השיטתי, "הרך" יחסית בתוך שטחי הונגריה, הוחלף בברוטליות, בבריונות פרימיטיבית שנוהלה מעתה ועד סוף המלחמה על ידי בריונים חסרי השכלה מינימאלית. הצבא הרוסי, תקוותם הגדולה של יהודי הונגריה, כבר שלט בחלק ניכר של הארץ ואף עשה את דרכו לכיוון בודפשט; אך ה"רוח-הגרמנית" לא התכוונה ללכת לשום מקום… לגבי יהדות בודפשט, ובכללה סמושי, ימים, שבועות וחודשים ארוכים של חרדה ושכול עוד לפנים – במובנים רבים התקופה השחורה ביותר של קהילה זו רק החלה.

בשלב מתקדם זה של המלחמה גירושה הרשמי של הקהילה היהודית מהונגריה הסתיים. רוב היהודים הועברו זה מכבר מחוץ לגבולות המדינה למחנות העבודה וההשמדה; או שברחו; או שנרצחו במקום. בתוכי בודפשט ובסביבתה נותרו יהודים במחתרת, או כאלה שהצליחו לאמץ לעצמם זהות נוצרית עם הניירות הנחוצים. המטה החדש של הצורר הוקם בסמוך לביתו של סמושי, סמוך לבתים היהודיים המסומנים, מתוך מחשבה כי בעלות הברית לא תעזנה להפציץ היכן ששוכנים יהודים.

משפחת סאמושי לא יכלה לסבול את הלחץ הנפשי שהיה ב"שכנות" חדשה זו, והם החלו נודדים ברחבי העיר תחת זהות נוצרית בדויה. בשיטוטיהם שמע סמושי כי מתארגנות קבוצות, בראשות אוטו קומוי (Otto Komoly), ראש הארגון הציוני במקום, למתן מחסה לילדים יהודים שנותרו בגפם. אלו עבדו בחסות השגרירות השוויצרית וצבא הצלב האדום הבינ"ל. סמושי עבר עם אשתו ועם שני ילדיו הפעוטים לבית מחסה שכזה ברחוב דוב (Dob), ומן הרגע הראשון נרתם הזוג הצעיר לניהולו. עד מהרה הפך המקום למודל (עבור בתי מחסה נוספים) של יעילות, אומץ, וחום אנושי תחת התנאים הבלתי אפשריים והבלתי פוסקים של מצור ופוגרום.

בתחילה עסק סמושי בהשגת הצרכים הבסיסיים: מזון, תרופות, כלי רחצה וחיטוי, שעה שאשתו ומבוגרים אחרים טיפלו בילדים בבית. עד מהרה החל מתרוצץ ברחבי העיר ללא הטלאי, גידל שפם להעצים את מראהו הארי הטבעי, כדברו, לנוכחות נוצרית הונגרית לכל דבר. אז היה מלקט ילדים ומבוגרים כאחד (את האחרונים בתירוץ צורכי "אומְנות") מן הבתים המסומנים. בבית המחסה צמחו חילוקי דעות לגבי ביטחונם של המבוגרים (שתירוץ היותם "אומנים" לא יבטיח לעד את הימצאותם שם) ולגבי חינוכם של הקטנים.

סמושי עמד על כך ש"מה שחשוב זה הצלת עוד נפשות" וכי כל השאר זניח הוא. הוא התמיד בליקוט בלתי נדלה של ילדים מכל מקום שרק יכול היה להניח עליו את ידיו, מסתכן בנפשו ברעש שעשה, בנסיעותיו החוזרות ונשנות בין הגרמנים לבין צלב החץ.

לאצי פעל מתוך איזשהו שקט פנימי שהיה אופייני לו, במין חיוך קבוע רב-הוד ומשרה בטחון שאימץ לעצמו מתוקף ייעודו – כשהיה עובר ביניהם חשבוהו החיילים הפשיסטים לקצין שצריך להצדיע לו, איש לא שיער שיהודי הוא זה שעומד מולם ומטיל עליהם פקודות על ימין ועל שמאל.

הוא כונן, באמצעות הילדים ה"מבוגרים" (בגילאים 12- 13) שלא יכול היה לקחת עמו אל בית המחסה, ועדות לאיסוף השמות של הילדים הקטנים ושמות הוריהם שנלקחו מהם. בכך החלה פעילותו הנחרצת של סמושי לסיוע בהנפקת כתבי חסות, Schutzpass, מסמכים בחסות ממשלת שוודיה המתירים כניסה למדינת שוודיה ברגע שתתאפשר הגעה כלשהי לתחומיה. בימים היה מתרוצץ סמושי ברחבי העיר ואוסף נפשות לבית המחסה, ובלילות – מזייף בצוותא עם חבריו לסגל המנהל של בית הילדים מסמכים שהגיעו מרשימות שמיות ב Vadasz (הרחוב בו שכנה השגרירות השוויצרית שעמה, כאמור, כבר רקם יחסים חמים קודם לכן). תוך חודש של פעילות גדל היקף הילדים שבחסות בית הילדים מ – 50 ל – 500 ומספר גדול של מבוגרים, מספר שהמשיך לגדול יום אחר יום עד סוף המלחמה.

בכל כתב חסות נעשה שימוש לטובת מספר יהודים שונים ע"י כך שעל בסיס אותו מסמך הופקו מסמכים שונים. המסמכים הללו מעבר להיותם כרטיסי כניסה לשוודיה הייתה בהם משום הגנה מסוימת מול הרשויות המקומיות. כך, בקשריו ההולכים ונבנים, הצליח סמושי לשלוף יהודים, לפעמים מהקרונות עצמם, יהודים שכבר עשו את דרכם לאבדון, צועק בקולי קולות על הנוגעים בדבר, הממונים, שיש ברשותו את המסמכים הרלוונטיים, מוציאם, מראם ומשחרר… – מרגע שהוצל יהודי זה או אחר, שב סמושי והשתמש באותם הניירות עבור אחרים.

הבית ברחוב דוב במקורו שייך היה לצלב האדום ומכאן חסינותו הראשונית. סמושי הצליח בכשרונו הדיפלומטי הנדיר, כשרון שאופף את כל הווייתו בגדר תעלומה, לסייע בשכנוע הממונה מטעם מהשגרירות הספרדית להנפיק עוד כתבי חסות מטעמה, ולתת חסות לבתי מחסה נוספים ברחבי העיר. בתי המחסה לילדים נפוצו עתה בכל רחבי העיר בודפשט והיו לכעין אימפריה קטנה. סמושי שימש אחד מאנשי הקשר החשובים בין ה"הנהלה" – אוטו קומוי ומחלקה A שלו בארגון הצלב האדום – לבין "השטח" – תפוצת הבתים ברחבי העיר, שהקשר אליהם תחת המצור היה כמעט בלתי אפשרי אחרת.

מדי פעם כוחות צלב החץ לא התאפקו (למרות היחסים הדיפלומטים שחייבו אותם להימנע מכך) וניסו לפרוץ לבתים שכביכול היו מוגנים בחוק דיפלומטי בינלאומי. אז עומד היה סמושי עם חבריו והיו עוצרים אותם בגופם. סמושי היה מבלבל משהו על פרנקו הגדול, השליט האירופאי היחיד שעדיין תומך בהם, ומרתיעם, "את האנשים הפרימיטיביים הללו", כדבריו.

סמושי נודע כאישיות שקטה וחייכנית, אדם נועז שתמרן בין הרשויות השונות, תוך שהוא שואל זהויות שונות ומשונות מצויד בכל המסמכים הרלוונטיים כקוסם רב תחפושות: "בכיס הימני – דיפלומט ספרדי; בכיס השמאלי – עובד הונגרי/פשיסט של התעשייה הצבאית (שכן זהותו ה"נוצרית" חייבה גיוס לצבא; השתמטות עונשה מוות); בכיס הפנימי – דיפלומט של הצלב-האדום"… וכך הלאה וכך הלאה. הפחד שקינן בלבו מה יעלה בגורלו האישי ביום בו ייתפס עם שלוש או ארבע זהויות שונות והפוכות מזו לא האט את צעדיו, אלא אולי, באיזשהו מקום, רק החישם.

במהלך חודש דצמבר של שנת 1944 האגרסיביות של צלב החץ עלתה בהתמדה – על כל בתי הילדים היה לעבור עתה לשטח הגטו המתהווה, לא יאוחר מה 24 בחודש. דיווחים החלו מצטברים על חיסול ברוטלי של בתי ילדים באו בזה אחר זה: אנשי צלב החץ נהגו להסיע את הילדים אל נהר הדנובה, שמשמעו באותה העת היה דבר אחד בלבד – מוות בטוח. מי שניסה לברוח נורה על המקום, מי שלא – מצא את גורלו בתחתית הנהר.

בחודשים אלה נרקמה תכנית בין השגרירות הספרדית לבין כוחות צלב החץ להצלת 500 ילדים יהודיים שהספרדים התכוונו לקחת לטנג'יר. סמושי, תחת הנחייתו של אוטו קומוי, ניהל את הדברים כך שבכל פעם שבית ילדים הועמד לפינוי, טען זה מצדו כי זהו הבית הספציפי שמיועד לשימוש הספרדים, על כל דייריו.

על סמושי היה לתמרן בין אנשי הדיפלומטיה והכוחות הצבאיים, הגרמנים וההונגרים כאחד, לבין נתוני המסמכים, אשר זויפו באישון ליל עם מכונת הכתיבה של אשתו ולא תאמו זה את זה.

על פי רוב הצליח בקסמו וביכולת השכנוע שלו ללהטט בין הגורמים ולגרום לדברים ליפול במשבצות הנכונות, כפי שראה לנכון. אך לפעמים, לא עמדו לו כישוריו – חלק מהבתים הועברו בכפייה לשטח הגטו, שם גורלם צפוי היה מראש. סמושי ראה כל ארוע כזה כעלבון אישי. הוא היה מחרף את נפשו פעם אחר פעם, אף באלימות, נכנס בכוח לשטחים ושולף ילדים בזה אחר זה, בלי לחשוב מה תהיינה התוצאות. עוז רוחו, אפשר אף, חוסר זהירותו – הצילו רבים מיהודי בודפשט בסופו של דבר.

בנוסף ליחסיו הדיפלומטיים של לאצי עם השגרירות השוויצרית והספרדית, הוא שמר על יחסים חמים עם ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי, שהיה למקור אור ותקווה למאות ולאלפים בזכות עצמו. זה, בנוסף להצלת נפשות רבות של יהודים, הקים מחלקה לאשפוז בתוך בית החולים שבגטו עבור היהודים ששבו במצב לא אנושי אך "עדיין בחיים" מהייג'שהלום (Hegyshalom) העיר בגבולה של אוסטריה לשם הולכו יהודי בודפשט ב"צעדת המוות" … "לוולנברג היו את הקשרים הנחוצים ואת האמצעים לחולל נסים", אומר סמושי, "הוא יכל, לדוגמא, לארגן שמספר אנשים שנשלחו בכוח ל'מצעד-המוות' על הכביש המהיר לוינה, ואשר לא היו להם את כתבי החסות הנחוצים, יובאו לפני ועדה בתחנת הגבול של הייג'שהלום ואז ישלחו בחזרה להונגריה. מה שקרה בפועל היה די פשוט: השמות שהופיעו ברשימה של השגרירות השוודית שוולנברג אחראי היה להפקתה, נשלחו להייג'שהלום והוקראו בקול – מי שזוהה כראוי, נשלף מהקבוצה…

"אני סידרתי עם וולנברג שהוא יצרף לרשימה השוודית שלו את הרשימה השוויצרית והספרדית שאני התכוונתי להעביר לו מאוחר יותר…".

…"בד בבד עזב השגריר הספרדי את הונגריה בחיפזון משהו נוכח ההתלהמות ההולכת וגוברת באוויר. מאחור הושארו בבית השגרירות כל החותמות, המסמכים הריקים, ואף רכב דיפלומטי, כלומר, רכב עם לוחית של השגרירות. סמושי, העתיק את משפחתו בינתיים לבית נוצרי מוגן יחסית בפנים העיר, ובמקביל פעל עם חבריו להבטחת השליטה על בית השגרירות. עם עזיבתו של השגריר הספרדי, נוצלה שעת הכושר על מנת להכתיר את ידידו של סאמושי – פרלסקה, אדם ממוצא איטלקי, איש הוותיקן לשעבר, אשר גר עד אותו זמן בתחומי הגרירות הספרדית, לכהן בדמות השגריר ולהתנהג כאילו עולם כמנהגו נוהג. אלא שעתה, להבדיל, הפכו סמושי ופרלסקה לצמד קבוע לביצוע השליחויות הדיפלומטיות בעיר מול הרשויות או מול הברברים…"

יש לזכור כי אלו היו זמנים אחרים, ללא טלוויזיה, ללא תקשורת אינטראקטיבית וטלפונים סלולריים. סמושי, בין אם ידע איך ייראה העתיד בין אם לאו, ניצל את כל שעמד לרשותו עד תום: קסם אישי, נחישות ואומץ, חברים משכבר הימים ומכרים חדשים, ניירות שאפשר לפרש לכאן או לכאן – איש רב תושייה ומעוף אשר מצא בכל קליפת לימון לימונדה…

ביחד עם פרלסקה הוא השגריר ה"חדש", סמושי עשה לחילוצם של אסירים שהוחזקו בבנייני ארגון צלב החץ. זכורה במיוחד פעולתו להצלת ילדי בית הילדים מדרך Gabor Aron מהגטו. כאמור, גטו בחודשים אלה של מלחמת העולם השנייה משמעו היה מוות בטוח ובפירוש לא "הפרדה ועוצר גרידא" כפי שניתן לפרש. Peter Gabo, לימים אישיות בכירה במשטר הקומוניסטי, התחבא באותה השעה גם הוא בבית ילדים זה ואף הוא חב את חייו למאמצי ההצלה של סאמושי.

סמושי סיפק מסמכים מזויפים ליהודים רבים, חבר עם מנזרי נשים ו"הפך" ילדות, נערות ונשים יהודיות ל"אריות" לכל דבר. להטוטיו היו ללא ספק הרי סכנה ופרובוקטיביים, בלשון המעטה, בסביבה בה פעל, אך דבר מזה לא עצר אותו, דבר מזה לא ריפה את ידיו.

במשך זמן רב הוא ניסה לשכנע את אוטו קומוי לעבור לגור בבית השגרירות הספרדית שהיה עתה בשליטתו המלאה, כדי שיוכלו לעבוד ביתר מרץ יד ביד, וכדי ששם תמצא הגנה מספקת עבור קומוי המבוקש על ידי הפשיסטים. קומוי סירב להצעת ידידו, ובסופו של דבר נפל לידיהם של הפשיסטים.

הרכב הדיפלומטי של השגרירות שימש להעברת מזון ואספקה לבתים, ובאמצעותו גם התאפשרה שליפתם והעברתם של יהודים שונים ממקום למקום. עם התגברות אש המלחמה בעיר נפגע הרכב פגיעה ישירה ממטוס רוסי ולאצי עצמו שישב ברכב נפצע קלות.

הגטו המוגן והשגרירות הספרדית שוחררו על ידי הרוסים ב 16.1.1945 אך לב ליבה של העיר שוחרר רק יומיים אחרי כן. סאמושי מעיד: "…בודפשט הייתה לכאוס שחור משחור בתום המלחמה. העיר הייתה הרוסה מההפצצות החוזרות ונשנות של בנות הברית; על העצים היו תלויים לראווה קומוניסטיים ויהודיים ש"נמצא עבורם זמן" להציגם כך, ובנהר הדנובה זרם דם במקום מים…"

רבים מהיהודים הנותרים, שעתה הוטל עליהם להקים הכל מחדש, מן היסוד, חבים את האפשרות ל"חיים שאחרי" לאנשי המחתרת וההתנגדות, אנשים העשויים ללא חת. לאנשים שכאלה השתייך לסלו סמושי.

מקור

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *