מסע ההישרדות של הנער אריה חורש בשואה ברומניה

236

צוות המיזם ילדים בשואה מבקש להודות ולהביע את הערכתו הרבה לבת חיה כהן ממושב טל שחר על תיעוד החיים של אריה חורש שהוא תמצית ההוויה הישראלית. מאחלים לו בריאות ואריכות חיים. 

מבוא

שמי הוא אריה והסיפור שלי מתחיל בתאריך 29.10.1929, היום בו נולדתי להוריי דוד וחיה חורש ז"ל בעיר בריטשאן, במחוז חוטין בחבל בסרביה, שברומניה. הייתי ילד "סנדביץ". משה ז"ל, אחי הבכור היה בעצם אחי החורג מנישואיו הראשונים של אבי. משה היה בן 15 כשנולדתי. ואחותי הקטנה צילה שנולדה 3 שנים אחריי.

הבית שלנו היה בית יהודי ציוני ומסורתי. משפחה מלוכדת וחמה! אבי, דוד, ידע את השפה העברית על בוריה, ידע את כל התפילות ואת התנ"ך עם כל הפירושים, כפי שלמד מאבות אבותיו. אמי הייתה אישה משכילה אשר דיברה 3 שפות – רוסית, רומנית ואידיש. אישה בעלת שמחת חיים. הייתה עקרת בית שדאגה לטיפול וחינוך הילדים.

אבי עסק בחקלאות ובמסחר, בעיקר של תבואות קיץ וחורף. היו לנו אדמות חקלאיות פרטיות מחוץ לעיר, בהם גידל אבא חיטה ושעורה, תירס, חמניות ועוד.

הבית שלנו היה ממוקם בשכונה אמידה, על חלקת אדמה גדולה, עם גינות נוי ועצי פרי מכל הסוגים. בחצר עמדו מחסנים, סככות לכרכרות ומזחלות השלג, אורוות לסוסים וכלים חקלאיים. הבית בו גרנו היה גדול מאד. היו בו שישה חדרים גדולים, שני מטבחים, מרפסות, חדר אמבטיה וכביסה וחדר נוסף בחצר שהיה מיועד לבישול ריבות והכנת בשר ושומן אווזים לחורף. היה לנו גם מרתף גדול לאחסון מצרכים כמו, תפוחי אדמה, חביות עם חמוצים וגבינות צאן. אחד המחסנים שימש לאחסון עצים להסקה, לחימום הבית בחורף, כשבחוץ שלג וכפור.

משה אחי גר איתנו. הוא היה בחור מוצק, גבוה וחזק, תמיד שמח, מצחיק ומבדח. היה נגן כינור מעולה והיה מנגן יצירות קלסיות ועממיות, תוך כדי שירה. משה היה גם שחקן כדורגל באגודת "מכבי" המקומית. אני זוכר איך היה לובש בגאווה את בגדי הספורט בצבעים כחול- לבן עם סמל מכבי שכתוב בעברית. במקביל לעיסוקיו אלו, היה עוזר לאבא בעבודות המשק והמסחר.

בחודש יולי או אוגוסט 1932, איני זוכר במדויק, אני רק זוכר שזה היה בקיץ, אבא בא אליי בבוקר למיטה, הלביש אותי ובישר לי שיש לנו תינוקת חדשה במשפחה, שהמיילדת הביאה לנו במתנה. כל הילדים בעיר הכירו את המיילדת. הם ידעו שהיא זו שמביאה בכל פעם תינוקות לבתים שיש בהם ילדים טובים… (אצלנו לא הכירו את סיפור החסידות…)

בגיל 4 הוריי שלחו אותי ללמוד ב"חדר", בלחצם של סבא וסבתא מצד אבא, זאת למרות שלא היינו משפחה דתית. בבית לא הקפידו על מצוות הדת, אך שמרו על כשרות. כיסוי ראש חבשנו רק בליל שבת, בזמן "הקידוש". בשבתות ובחגים נהגנו ללכת לבית הכנסת.

בגיל 5 הלכתי בבוקר לגן כללי, יהודים ונוצרים, ואחר הצהריים הלכתי לשעתיים ללמוד ב"חדר".

בגיל 7 התחלתי את כתה א' בהתרגשות רבה, בבית ספר מעורב, יהודים ונוצרים. הוריי לקחו לי מורה פרטי לעברית, בחור שחזר מהשתלמות בארץ והחל ללמד עברית בעיר.

שנת 1937. אבא ובן דודו, שמואל חורש, חכרו חווה חקלאית ענקית במחוז דורוהוי, מעבר לנהר הפרוט, נהר שהיה הגבול בין בסרביה לרומניה. אבא ניהל את החווה. בחודשי הקיץ, בחופש הגדול, היינו יוצאים כל המשפחה לחווה. לפני תחילת שנת הלימודים היינו חוזרים עם אמא לביתנו בבריטשאן ואבא היה נשאר בחווה לעונת הקציר ואיסוף היבול ולהובלת הסחורה למחסנים. בתקופת החגים היה חוזר אלינו. גם משפחתו של הדוד שמואל היו מבלים איתנו בחווה.

כך זה נמשך עד קיץ 1940.עד פלישת צבאות בריה"מ לבסרביה. הפלישה תפסה אותנו בחווה ואנו נשארנו מנותקים מהבית שלנו בבריטשאן.

קיץ 1940 – המלחמה הגיעה גם אלינו

איתנו בחווה נשארו הדוד שמואל, אשתו וביתם רוזה ומשפחתה. לאחר פלישת הרוסים לבסרביה, ניתנה אפשרות לחזור הביתה תוך פרק זמן קצוב של מס' ימים. רוזה ומשפחתה החליטו לחזור לעיר בה גרו הוריו של בעלה.  מצב הרוח היה קודר וההתלבטות הייתה קשה. האם לחזור הביתה או להישאר בחווה. האם לפצל כוחות או להישאר יחד? בסופו של דבר, יצאו שתי כרכרות מהחווה. באחת ישב אבי עם אחד העובדים ובשנייה, הדוד שמואל ומשפחתו. הם נפרדו מאיתנו ויצאו לדרך, לכיוון הגבול החדש, לגשר שמעל נהר הפרוט. הדודה פניה, אמי, אחותי ואני נשארנו בחווה והסתכלנו בעצב לעבר השיירה המתרחקת.

אבא והדוד שמואל חזרו למחרת. פניהם רציניות וקצת עצובות. "אין ברירה, חייבים להיפרד! ", אמרו לנו. שניהם ידעו שהפרידה היא לתקופה ארוכה ולא ברור מתי נשוב וניפגש.

בינתיים, החיים בחווה חזרו לשגרה. הקציר החל ולא היה זמן למחשבות מיותרות. היה צריך לדאוג לאיסוף  התבואה, לאחסונה במחסנים ולאחר מכן, גם לשווק אותה.  המצב היה מעורפל ולא ברור היה מה צופן העתיד. משה אחי נשאר בבריטשאן, לשמור על הבית ועל המשק. ואנחנו לא ידענו מה קורה שם. הדואר לא עבד וברדיו שמענו שהרוסים החלו לגרש את העשירים ובעיקר את היהודים ,לסיביר, ואת הבתים והרכוש הם מחרימים.

בסתיו 1940 הגיעו גם אלינו, לחווה. יום אחד הגיעו השוטרים, החרימו לנו את הסוסים והכרכרות ולקחו דברי ערך מהבית. בנוסף, הזהירו את אבא שלא יצא מחוץ לשטח החווה. לשמחתנו, לבנו של בעל החווה היו קשרים עם השלטונות בבוקרשט הבירה. לאחר שהתלונן על מעשי הביזה של השוטרים, הוא הצליח לבטל את כל המגבלות עלינו ואף הגיע עם צו הדורש מהשוטרים להחזיר לנו את כל הרכוש, עד הפריט האחרון.  בעקבות אירוע זה, הציע בעל החווה שנעזוב לעיר הקרובה והוא ידאג מעכשו לכל ענייני החווה. הוא גם הבטיח שידאג לאבא לרישיון להגיע לחווה בהתאם לצורך ולטפל בכל העניינים.

עברנו לעיר סאוון, שכרנו בית גדול בקצה העיר. הוריי רצו לרשום אותי לבית הספר המקומי, אך נתקלנו בסירוב מוחלט, כיוון שאנחנו יהודים שהגיעו משטח הכבוש בידי הרוסים הקומוניסטים. מחוסר ברירה, הוריי לקחו לי מורה פרטי, יהודי, שהסכים ללמד אותי בשעות אחר הצהריים.

המגבלות על היהודים הלכו והתרבו – שעות עוצר ביום ואיסור מוחלט לצאת בלילה.  במשך היום מותר היה לצאת רק למס' שעות כדי להצטייד במצרכים. בתקופה זו, אבא המשיך לנסוע מידי פעם לחווה כדי לדאוג לשיווק התבואות והפירות.

יום אחד, לאחר כחודשיים שגרנו בעיר, שוב הגיעו שוטרים להחרים לנו את הסוסים והכרכרה, בטענה שקיבלו הוראה מהמחוז. גם במקרה זה, התערב בעל הבית וגירש את השוטרים. למחרת, מכר אבא את הסוסים והכרכרה ורק אז פסקו ההטרדות מצד השוטרים.

במקביל, פלשו צבאות גרמניה ורומניה לברית המועצות ואלינו החלו להגיע שמועות על הפרעות ביהודי בסרביה ובוקובינה. התחלנו לדאוג למשה אחי וליתר בני המשפחה. על הרכוש כבר לא חשבנו, כי ידענו שהסובייטים החרימו הכל. אך ידענו גם שחלק מבני המשפחה נשלחו לסיביר, למחנות עבודה.

מהתכתבות של אבא עם הדוד שמואל, נודע לנו שהדוד ואשתו עזבו את בוקרשט בחורף 1940/41 ועלו לישראל דרך טורקיה.  ההתכתבות ביניהם נמשכה עד פסח 1941. בגלל המלחמה נותקו לאחר מכן כל קשרי הדואר.

בינתיים, אבא הצליח למכור את כל היבולים ובעזרת בעל החווה ובנו קיבל גם את כל הכספים בתמורה.

יחס השלטונות כלפי היהודים ברומניה הורע. היחס היה ברוטאלי, נערכו פוגרומים ואלפי יהודים נעצרו ונרצחו בדם קר.  באחד הלילות בקיץ 1941, הופיעו שוטרים וחיילים בבתי היהודים בסאוון ואספו את כל הגברים בגילאי 18 – 60 למרכז העיר, בכיכר מול בית העירייה. שם הודיעו להם שהם יוצאים למחנות עבודה עבור המאמץ המלחמתי. אבא היה ביניהם. הם נשלחו למחנות עבודה בדרום רומניה, סמוך לגבול עם יוגוסלביה.

"משפחה יקרה שלי, מה שלומכם? אני בסדר, מרגיש טוב!", כתב אבא במכתבו אלינו. "אני רוצה שלא תדאגו. כי לאחר שלושה ימי נסיעה ברכבת, שאל מפקד המחנה מי יודע לבשל אוכל טוב. אני הבנתי מיד שהתפקיד הזה יפטור אותי מעבודה קשה ולכן, הרמתי את ידי ואמרתי שאני יודע לבשל נהדר ואני גם חקלאי שיודע לגדל ירקות. המפקד הסתכל עליי ואמר לי: "אתה מוצא חן בעיניי, אתה תהיה הטבח הראשי שלי ושל יתר הקצינים במחנה". אבל, הוא גם הזהיר אותי שאם האוכל לא יהיה טוב, הוא ישלח אותי לעבודה הכי קשה ורחוקה."

במכתב הבא, סיפר אבא על היחס הטוב שקיבל מהקצינים בזכות האוכל הטעים שהכין להם. בזכות זה, קיבל גם אישור לשלוח לנו מכתב לפחות פעם בשבוע.

בסתיו 1941 הגיעה הוראה מממשלת רומניה, להוציא את כל היהודים מהעיירות והכפרים ולרכז אותם בערים הגדולות, ערי המחוז. קבלנו הוראה להשאיר הכל בבתים ולקחת איתנו רק בגדים ודברים שאנו יכולים לשאת איתנו. ריכזו אותנו בכיכר העיר ומשם העבירו אותנו לעיר המחוז, דורוהוי.  אמא השיגה דירה קטנה בעיר, בשכירות, אצל משפחה יהודית. בלילות ובשעות אחר הצהריים היינו בעוצר. רק בשעות הבוקר יכולנו לצאת לקנות לקנות מצרכים.  ואז התקבלה הוראה חדשה – אנו חייבים לענוד מגן דוד צהוב על דש הבגד…

לאחר כחודשיים של פרידה, אבא חזר! שוב היינו משפחה! אמנם גרנו בדירה קטנטונת, אך היה לנו טוב לחזור ולחיות יחד. בערבים היינו יושבים ושומעים את סיפוריו של אבא על שהייתו במחנה.

בחורף של סוף שנת 1941 שוב הגיעה הוראה שיש לשלוח את כל היהודים לטרנסניסטריה. שוב אספו אותנו ושוב אותו הסיפור – לקחת רק מה שיכולים לקחת בתרמילי גב ותיקי יד. העמיסו אותנו על רכבות בקרונות משא של בהמות. נשלחנו אל גדות נהר הדנייסטר. שם החלו להעביר אותנו על גבי דוברות לצד השני של הנהר, לעיר מוגילב שבאוקראינה (טרנסניסטריה, ע"פ הגרמנים והרומנים).

ושם התחיל הגיהנום…

זו הפעם הראשונה  שכאשר ירדנו מהרכבת והיינו רעבים, לא היה לנו מה לאכול! במשך שלושת הימים הראשונים ברכבת, גמרנו את כל האוכל שהיה לנו. זו הפעם הראשונה שהרגשנו מה זה רעב, לכלוך  וזוהמה וחוסר שינה. ברכבת לא יכולנו לישון בגלל הצפיפות, הריחות הרעים ובכיים של התינוקות והילדים הרעבים והצמאים.

מאות ירדו באותו יום מהרכבת הארוכה. הלכנו ברגל כמה קילומטרים עד למעגן הדוברות על שפת הנהר. היה בלגן לא נורמלי. החיילים הרומניים התנהגו אלינו בגסות רוח. צעקו, קיללו והיכו בקתות של הרובים, בעיקר את הגברים. באמצע הלילה העלו אותנו על הדוברות. היה צפוף, חושך…. ומאד מאד קר. תחילת החורף. הרעב התחיל להציק.

כשהגענו לגדה המזרחית של הנהר, התיישבנו עייפים על האדמה ונרדמנו. בבוקר העירו אותנו החיילים בצעקות ובמכות. צעדנו לעבר העיר מוגילב. בשעות הצהריים הגענו למחנה מעבר גדול בקצה העיר שהיה פעם בסיס של "הצבא האדום". הבניינים היו מלאים ביהודים מגורשים. החיילים הזהירו אותנו שמי שינסה לברוח, ירו בו. אנחנו התמקמנו בחצר, לא רחוק מהפירצה דרכה נתנון אפשרות לאחד מכל משפחה ללכת להביא מים. אבא החליט שזאת ההזדמנות שלנו לברוח מהמחנה לתוך העיר. הוא חיכה עד הערב, ניגש לפירצה כשבידו סיר למים. עמדו שם שני שומרים מבוגרים. הוא ביקש לשוחח עימם והציע להם סכום כסף כדי שיתנו לנו לצאת מהמחנה. כמובן שהשוחד עזר והשומרים אפשרו לנו לצאת, אך ביקשו שנעשה זאת בשקט. אבא חזר לאסוף אותנו לפירצה. שני השומרים הובילו אותנו לתוך חורשה והסבירו לנו לאן ללכת כדי שלא ניתקל בחיילים המסתובבים באזור. בבוקר הגענו לבית החולים של היהודים המקומיים ושם הכניסו אותנו השומר היהודי למרתף של הבניין. אותו שומר גם הביא לנו אוכל, שתייה חמה ודייסה, שהכינו במטבח של בית החולים. היה ברור שהמחבוא הזה יהיה רק למספר ימים כדי שהשלטונות לא יגלו.

לאחר כמה ימים אבא מצא בית ריק בתוך אחת הסמטאות בעיר ועברנו לגור שם. אמא הלכה לשוק , קנתה קצת שמיכות, סירים ופרימוס ישן. כך התארגנו לחיים בגטו, בין אלפי יהודים מגורשים, שחיו בצפיפות רבה. לאט לאט העיר התמלאה במגורשים שהגיעו מבסרביה, בוקובינה וצפון רומניה. אבא חיפש תעסוקה והצטרף למאות היהודים שהחלו לבנות את הגשר מעל נהר הדנייסטר שהצבא האדום פוצץ לפני הנסיגה.

בקיץ 1942 החליטו השלטונות הרומניים לדלל את האוכלוסייה במוגילב ולשלח אותם למחנות ריכוז כי בעיר פרצו מחלות, בעיקר "מחלת הטיפוס" בשל הצפיפות הנוראית. וכך, בעזרתם ה"אדיבה" של המלשינים היהודים והמשטרה היהודית שהכינו את הרשימות לגירוש, פשטו החיילים לבתים ובברוטליות רבה הוציאו את היהודים מהבתים בעיר.

בוקר אחד הגיעו לביתנו שני שוטרים יהודים עם חייל רומני חמוש ברובה. הם פנו לאבא ואמרו לו בתוקף: "בוא איתנו מיד לתחנת המשטרה, לבירור!". בתחנת המשטרה אמרו לו "כשהסובייטים כבשו את בסרביה, אתה היית קומוניסט ובבית שלך ניהלת סניף של המפלגה הקומוניסטית!". אבא לא הבין מאיפה זה בא לו… "משפחתי ואני בכלל לא היינו בבסרביה בזמן הכיבוש אלא ברומניה.", אמר אבא. לאחר מכן, התברר לו שמפקד המשטרה היהודי רצה להראות נאמנות למשטר הנאצי הרומני ולכן בדה את הסיפור.

לאחר אירוע זה, הגיעו אותם שני שוטרים יהודים עם שני חיילים ולקחו את אמא, אותי ואת אחותי למקום ריכוז. שם פגשנו את אבא. אז התברר לנו שמארגנים משלוח של יהודים מהעיר מוגילב למחנה הריכוז "סקזינץ". השוטרים היהודים הסתובבו עם אלות והיכו כל אחד שלא ציית להם. בשעות הצהריים יצאנו מהעיר בעגלות רתומות לסוסים, נהוגים בידי אוקראיניים. למחרת הגענו למחנה. דחסו את כולם לבניינים ארוכים דו קומתיים שמסביבם גדר גבוהה. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת, בקושי אפשר היה לזוז. גם הפרוזדורים היו מלאים. גם שירותים לא היו. את צרכינו עשינו בתעלות פתוחות שחפרו לנו. פעם בכמה זמן היתה מגיעה משאית עם סיד לפיזור בתעלות. מי הנחל הקרוב היו משמשים לשתייה ולרחצה. בניין אחד שימש כמטבח. פעם ביום היו מחלקים לנו קערת מרק כרוב עם שלוש פרוסות לחם יבש.

במחנה פרצו מחלות, בעיקר מחלת הטיפוס. החלה תמותה גדולה. יותר ויותר אנשים נפטרו מידי יום ממחלות ומרעב.  כל יום היו מסתובבים אנשים שהתפקיד שלהם היה לאסוף את המתים ולקבור אותם בקבר אחים..

פעם בשבוע היו מגיעים כפריים מהאזור למכור את תוצרתם – לחם, ירקות, פירות, בשר וגבינות. מי שלא היה לו כסף, היה מחליף תמורת בגדים. לאחר תקופה ממש קצרה הם הפסיקו לבוא. לא היה מי שיקנה. לא היה לא כסף ולא בגדים. החלו מריבות. האנשים היו רעבים והיו מתנפלים עליהם, לוקחים להם את המצרכים ומסתלקים לתוך המחנה.

בינתיים, הוחלפו המשמרות, ובמקום החיילים הרומניים הביאו את המליציה האוקראינית. הם היו אכזריים ביותר. הרומנים היו טובים לעומתם. כל יום היו יורים על כל מה שרק נראה להם חשוד.

המחנה נשאר כמעט ללא מים וללא טיפול רפואי. מספר המתים הלך וגדל מיום ליום. כילד, היה לי קשה ביותר לראות איך אוספים את המתים…

מסע ההישרדות הפרטי שלי

סתיו 1942. מחנה סקזינץ. אבא, אמא ואחותי צילה חלו במחלת טיפוס המעיים. אוכל לא היה חוץ מדייסה פעם ביום. הלכתי למטבח והבאתי להם קצת מרק כרוב, דייסה ומים מהנחל. ידעתי שהם לא יישרדו, אך בליבי הייתה בכל זאת איזושהי תקווה! הייתי רק בן 12. קודם אמא וצילה נפטרו. בפעם הראשונה בכיתי לאחר שגם אבא נפטר. נשארתי לבד.

לאחר מס' ימים, הבנתי שאין ברירה, אני חייב להתאושש ולהציל את עצמי. מצאתי קצת כסף במעיל של אבא, עטפתי אותו בחתיכת סמרטוט וכנסתי עמוק לכיס של המכנסיים כדי שלא ייגנבו לי.

ידעתי שאם אשאר במחנה, תוך זמן קצר אמות גם אני. באחד הימים, כששוטטתי במחנה,  הכרתי 3 ילדים יתומים כמוני וביחד החלטנו לברוח מהמחנה ולחזור לעיר ממנה הגענו, מוגילב. הכביש הראשי היה לא רחוק מהמחנה. לכן, ניתן היה לראות את שיירות הצבא הגרמני והרומני נוסעות לכיוון החזית. ידענו שהן מגיעות ממוגילב. כך הבנו לאיזה כיוון אנחנו צריכים להתחיל ללכת.

חיכינו לרדת הלילה. אז נשכבנו לא רחוק מהגדר. היה קר נורא. מעבר לגדר היה שדה תירס גדול. חכינו שהשומרים האוקראיניים יעברו והתחלנו לזחול מתחת לגדר לעבר שדה התירס. הלילה היה שקט. רק רעש כלי הרכב הצבאיים נשמע על הכביש. המשכנו לזחול ולאחר כמה מאות מטרים, ישבנו לאכול תירס ירוק. מלאנו את הבטן ונרדמנו.  הקור והגשם העז שהחל לרדת, העירו אותנו. המשכנו להתקדם וכששדה התירס נגמר, המשכנו ללכת בשדה הפתוח. כך, עד שעלה הבוקר. אז נכנסנו לתוך הצמחייה והתחבאנו עד הערב. שוב נרדמנו מרוב עייפות וחולשה. המסע הזה נמשך כמה ימים. כשבוקר אחד הבנו שאנחנו רואים את הבתים הראשונים של מוגילב.  חדרנו דרך פירצה שגילינו בחומה המקיפה את העיר. מצאנו מבנה נטוש והתחבאנו בתוכו. לפתע שמענו קולות ודיבורים. הבנו מיד שהגענו אל הגטו היהודי. ללא חשש, יצאנו מהמבנה הנטוש והלכנו לכיוון כיכר הגטו, שם התנהל שוק שבו עסקו במסחר – מכירה וקנייה של בגדים, שמיכות, אוכל, סיגריות ועוד… כאן החלטנו להיפרד ושכל אחד יחפש את מכריו.

אני הלכתי לכיוון בית החולים בו התאכסנתי עם משפחתי בפעם הקודמת, לפני שגרשו אותנו מהעיר. ובאמת, פגשתי כמה עובדים שזכרו אותי והם נתנו לי אוכל ודאגו שאתרחץ.

למחרת בבוקר, דבר ראשון, אמרתי, אני חייב למצוא בית כנסת. אני רוצה ללכת לומר 'קדיש'. לא ידעתי בדיוק למה, אבל זכרתי שאבי אמר 'קדיש' כשסבא נפטר. הסתובבתי בתוך השוק וראיתי יהודי אחד, ככה עם זקן. ניגשתי אליו ושאלתי אותו, והוא שלח אותי לבניין הוועד. שם אמר לי מישהו: "בוא, קודם כל, תאכל משהו ותשתה"…שתיתי כוס תה, והוא שאל אותי "יש לך איפה להיות? "אמרתי: "לא, אבל הדבר היותר חשוב לי כרגע – אני רוצה לדעת איפה בית הכנסת!" האיש הסביר לי לאן להגיע. הלכתי לשם, ישב שם יהודי עם שני הבנים שלהו. דיברתי אתם ביידיש וברוסית… אז שאל אותי האבא –  "אתה יודע לקרוא ולכתוב בעברית?" אמרתי לו – "כן" והוא הוציא סידור תפילה ואמר "תתחיל לקרוא

כך, במשך שנה שלמה, הייתי מגיע לבית הכנסת מידי בוקר וערב להתפלל ולומר קדיש.

במהלך השוטטות שלי בגטו, שמתי לב לבניין גדול, בן שתי קומות, שיהודים רבים נכנסים ויוצאים ממנו במהלך היום. מתוך סקרנות, נכנסתי פנימה ופתאום פגשתי חבר טוב של אבי. הוא זיהה אותי מיד ושאל לגורל הוריי. כשסיפרתי לו שנפטרו, הוא הציע שאבוא לגור איתו ועם משפחתו, משפחת מוררו. וכך עשיתי. הבניין אליו נכנסתי היה בניין הוועד היהודי. אדון מוררו הציע שאסתובב בבניין ואלמד כיצד מתנהלים העניינים שם. וכך עשיתי. לא האמנתי למראה עיניי. אם רק היה לנו במחנה הריכוז, חלק ממה שראיתי – מזון, בגדים, תרופות – אולי בני משפחתי היו נשארים בחיים… יהודי נחמד שראה אותי מסתובב בבניין, הציע שאבוא לעבוד שם בחלוקת לחם, בשליחויות ובעוד עבודות קטנות. בזכות העבודה הזאת, קבלתי מידי יום ,ארוחת בוקר וגם נעליים וביגוד. בחורף כשחליתי בדלקת ריאות קשה, דאגו שאקבל טיפול רפואי.

השחרור מהתופת

הגיע הסתיו ואיתם תקופת החגים. ידענו שאין כבר מה לפחד, אין כבר גירושים למחנות ריכוז. בתי הכנסת נפתחו ובריש גליי הלכו היהודים להתפלל.  בראש השנה וביום כחפור הלכתי להתפלל בבית היתומים הגדול. הגיעו לשם יהודים רבים וסוף סוף, שוב הורגשה אווירת החג.

בחורף 43, תחילת 1944, העיר מוגילב התמלאה בחיילי הצבא האדום שהגיעו עם טנקים ויחידות פרשים על סוסים. קבלנו אותם בשמחה רבה ובידיעה שהגהנום מאחורינו. אנחנו הילדים אהבנו להסתובב בחניונים שלהם. באחד הימים ניגשתי אל אחד הקצינים ושאלתי אותו לאן הם ממשיכים מכאן. "תוך יום- יומיים", אמר, "נחצה את נהר הדנייסטר על דוברות ונתקדם לבסרביה ורומניה." "אני יכול להצטרף אליכם?" שאלתי. " אני יתום, נשארתי לבד, בלי משפחה…"  "אין בעיה, ילד!, ענה .אותי בשנה האחרונה ולמחרת בבוקר, קמתי מוקדם, אכלתי משהו, לקחתי קצת בגדים ומעיל ורצתי למקום המפגש. ביליתי את היום עם הקצין וחייליו ולפנות בוקר חצינו את הנהר על דוברות. אני ישבתי על משאית אספקה של היחידה שהיתה תחת פיקודו של אותו קצין.  הפעם, קיבלתי שמיכות להתכסות בהן כדי שלא יהיה לי קר. עם זריחת החמה, דרכו רגליי שוב על אדמת בסרביה. איזו התרגשות!!!

התקדמנו בשיירה ארוכה של עשרות כלי רכב ומאות חיילים, עם אספקה, תחמושת וציוד לחימה. החיילים שרו שירים רוסיים בדרכם לברלין להשמדת הגרמנים.

האמת היא שבשלב זה עדיין לא ידעתי לאן פניי מועדות ולאן אגיע. המטרה שלי היתה להגיע לפלסטינה, לארץ ישראל. שם הבית שלי, שם יש לי קרובי משפחה ולכן, אעשה הכל כדי להגיע לשם!

ההתקדמות היתה בהתאם למזג האויר ולמצב בחזית. חורף… שלג… כלי הרכב נתקעו בשלג. אבל, לרוסים לא היתה בעיה עם זה, היה להם ציוד מתאים לחילוץ. חצינו את בסרביה לרוחבה. בדרך ראיתי כפרים ועיירות שגרו בהם פעם יהודים. עכשו היו שוממים. כעבור מס' ימים חצינו גם את נהר הפרוט, שהיה הגבול בין בסרביה לרומניה. הגענו אל העיר סאוון במחוז דורוהוי. העיר שבה גרנו לפני הגירוש. הגדוד אליו הצטרפתי, התמקם בעיר והקצין אימץ אותי ודאג לי לאוכל ולינה באחד החדרים.  למחרת קבלנו הודעה שמפקד האוגדה מגיע. הקצין הציג אותי לפניו. המפקד טפח לי על השכם ושאל – "אז אתה מדבר רומנית?" הוא שמח מאד כשעניתי לו בחיוב. "אתה תהיה המתורגמן שלי. בכל פעם שאצטרך, אשלח ג'יפ שיביא אותך אליי." הוא נתן הוראה להלביש אותי בבגדי צבא וכך הסתובבתי בעיר… יום אחד קרא לי המפקד וביקש שאסע יחד עם העוזר שלו לקנות כל מיני בשמים, נקניקים, סרדינים ודברי מתיקה.  הוא נתן לי סכום כסף גדול, ברובלים. נסענו למרכז העיר, קנינו כל מה שביקש ושילמתי לכולם. "בבקשה, תומר למפקד שיודיע לחיילים שלו שלא יקחו מצרכים בלי לשלם. אין לנו כסף". בארוחת הערב יידעתי את המפקד והוא אכן הוציא הוראה כבר למחרת בבוקר, שמי שייתפס לוקח מצרכים או כל דבר אחר, ללא תשלום, ייענש בחומרה. וכך הסתיים נושא הגניבות מבעלי החנויות.

ארבעה חודשים נשארנו בסאוון. בערבי שבת ובשבתות בצהריים הייתי מוזמן להתארח אצל משפחות שהכירו בעבר את הוריי. בשבתות הייתי הולך לבית הכנסת המקומי. עצוב היה לראות שבתים רבים נשארו ריקים, לאחר בבעליהם ניספו במחנות הריכוז בטרנסניסטריה.

בסוף קיץ 1944 נפרדנו מהעיר. האוגדה קיבלה פקודה לנוע דרומה לכיוון החזית, לכיוון בוקרשט הבירה. ואני המשכתי איתם. יום אחד קבלנו את ההודעה המשמחת – ממשלת רומניה נכנעה לצבא האדום!  השמחה בקרב החיילים ומפקדיהם, היתה רבה! גם התושבים הרומנים נשמו לרווחה. ההפצצות על הערים פסקו.

תוך חודש הגענו לבוקרשט הבירה. "זה הזמן להיפרד מהיחידה", אמרתי לעצמי. "עלי לחפש דרך להגיע לארץ ישראל כמה שיותר מהר!" ניגשתי אל הקצין וביקשתי ממנו רשות לנסוע העירה. הבטחתי לחזור בערב או למחרת. הקצין הסכים ואף צייד אותי בסכום כסף.  יצאתי העירה, הסתובבתי ברחובות ופתאום ראיתי בית מלון עם שם יהודי. נכנסתי פנימה ופגשתי יהודי אחד. "נער יתום אני. הגעתי מטרנסניסטריה. אני רוצה להגיע לארץ ישראל. אולי תוכל לעזור לי ולהגיד לי לאן עליי לפנות?"

"קודם, לך למקלחת, אחר כך נלך לאכול", אמר בעל בית המלון.  "ואז אשלח אותך לכתובת של המוסדות היהודיים בעיר.. הם מטופלים בכל הניצולים." האיש גם אמר שאם לא יהיה איפה לישון, שאחזור למלון, הוא ייתן לי חדר וגם ארוחת ערב.

לאחר שהתרחצתי ואכלתי ארוחה דשנה, יצאתי לכיוון המוסדות היהודים. סיפרתי להם את סיפורי ואמרתי להם שיש לי קרובי משפחה בארץ. מסרתי להם את השמות. הם רשמו הכל והיפנו אותי לבית היתומים של ילדי טרנסניסטריה, המיועדים לעלות לארץ.

חזרתי לבית המלון, שם קיבלתי ארוחת ערב וחדר לישון בו. ישנתי כל כך טוב! אין לתאר!  לאחר הארוחה בבוקר שלמחרת, החלטתי לחזור ליחידה איתה ביליתי יותר מחצי שנה. חייליה דאגו לי והעניקו לי יחס חם. לא מובן מאליו! החלטתי שעלי לחזור ולהיפרד יפה. המפקד קיבל אותי יפה ושאל היכן הייתי. סיפרתי לו את כל הסיפור, גם על  רצוני להגיע לארץ ישראל. הוא נתן לי סכום כסף, נתן לי את ברכת הדרך וביקש שאמתין. הוא קרא לחבריו הקצינים כדי שאפרד גם מהם כי הם מאד אהבו אותי. הם תמיד אמרו שאני מזכיר להם את הילדים שהשאירו בבית ולא ראו אותם כבר כמה שנים.. לאחר מכן, העלו אותי על ג'יפ ולקחו אותי היישר לפתח המלון. הם נכנסו איתי וביקשו מבעל המלון שישמור עליי.

למחרת נסעתי לבית היתומים. הצפיפות היתה רבה. היו שם המון ילדים בגילאים שונים, מגיל 4 ועד 18, 20. בשלב זה לא ברור היה כמה זמן נשאר בבית היתומים עד לעלייה לארץ. אבל ידענו שהמוסדות היהודים מטפלים בעניין והם בקשר עם המוסדות בארץ. התנועות הציוניות כבר החלו לפעול וגם שליחים מהארץ החלו להגיע. גם חיילי הבריגדה היהודית הגיעו במדים וההתרגשות היתה גדולה, לראות חיילים יהודים שמלחמו כנגד האויב הנאצי.

בקיץ, יצאנו למחנות, שם למדנו על הנעשה בארץ ועל הקשיים שהבריטים עושים בקשר לעלייה, למדנו על "ההגנה" והפלמ"ח, על האצ"ל והלח"י, וגם על בן גוריון.

בתחילת ספטמבר כבר ידענו שתוך חודש נעלה על אונייה ונפליג לארץ ישראל. קבלנו בגדים חדשים, נעליים וגם מזוודה, לאחסון הציוד. ההתארגנות היתה בעיצומה, בעיקר ע"י שליחי התנועות השונות שבדקו לאיזו תנועה רוצה כל אחד להצטרף. לפי זה ישייכו אותנו למוסדות עליית הנוער.

חיי במדינת ישראל

29.10.1945. נולדתי מחדש! בדיוק ביום הולדתי ה-16 דרכו רגליי לראשונה על אדמת ארץ ישראל. איזו התרגשות!

לפני 9 ימים עזבתי את בית היתומים ואת בוקרשט מאחוריי ועליתי על האונייה "טרנסילבניה". חוץ ממני ומחבריי מבית היתומים, היו על האונייה אנשים מבוגרים, בחורים צעירים חברי תנועות ציוניות שונות , ילדים ונשים, כולם ניצולי טרנסניסטריה. היו גם יהודים מפולין שהגיעו בדרכים שונות לבוקרשט כדי לעלות לאונייה.

בליל השייט האחרון אף אחד לא נרדם. כולם היו על הסיפון. התרגשות ושמחה רבה בקרב כולנו. הנה, מרחוק אנו רואים את האור שבקצה המנהרה – אורותיה של העיר חיפה. מחיאות כפיים סוערות… חיבוקים… נשיקות…!!! איזה אושר!!! …נעמדנו כולנו דום ושרנו את שירת "התקווה".

ביום שישי לפני הצהריים, עגנה האונייה מרחק מה מהרציף בנמל חיפה. אנשי הסוכנות ואנשי ההגנה עלו לאונייה מחופשים לסבלים. הם החלו ברישומים ובארגון הירידה מהאונייה.  הירידה לקחה זמן והופסקה עם כניסת השבת. את השבת עשיתי על האונייה. "לא נורא, ליובה", אמרתי לעצמי. "ביום ראשון, בדיוק ביום הולדתך, זה יקרה. רגלייך ידרכו על אדמת המולדת."

ואכן, רק ביום ראשון בבוקר חודשה הירידה לרציף. המעבר היה עם סירות ששטו הלוך וחזור. בשעות אחר הצהריים הגיע גם תורי לרדת.  הירידה התנהלה לפי רשימות שהקריאו אנשי הסוכנות. אני יורד מהאונייה, דורך על הרציף ולפתע אני שומע – "ליובה חורש!" מישהו קורא בשמי. "זה אני!" צעקתי. ניגש אליי אדם ואמר לי: "הדוד שלך, שמואל חורש, מחכה לך ליד השער, מחוץ לנמל." התלוויתי אליו אל מחוץ לנמל והנה עומד מולי, לא אחר מאשר בן דודי היקר, הדוד שמואל (מכיוון שהיה הרבה יותר מבוגר ממני, כך קראתי לו). לא אמרנו מילה.  רק התחבקנו ובכינו, סוף סוף בכי של שמחה!!!

ניגשנו לקיוסק סמוך ושתינו יחד מיץ תפוזים. אתם לא מבינים כמה שנים לא שתיתי מיץ טעים כל כך. אכלנו משהו, נכנסנו למונית ונסענו לתל אביב. בדרכנו חלפנו על פני שלטים הכתובים בעברית, נהג המונית מדבר עם הדוד בעברית… איזו התרגשות! בדרך החלפנו מידע לגבי בני המשפחה השונים, מי הצליח להגיע לארץ, מי נשאר שם, באירופה ומי לא איתנו עוד בין החיים…

בלילה, לאחר ארוחת ערב דשנה שהכינה הדודה פניה, הלכתי לישון. פעם ראשונה לאחר תקופה כל כך ארוכה וקשה, ישנתי על מיטה עם מזרון, מצעים נקיים המריחים כל כך טוב ושמיכה נעימה למגע. גן עדן ממש!…

לאחר כחודשיים אצל הדודים בתל אביב, החלטתי להצטרף לעליית הנוער בכפר הרוא"ה שבעמק חפר, לשם הגיעו גם חבריי שעלו איתי לארץ. בבקרים היינו עובדים אצל חברי המושב ואחר הצהריים לומדים עברית ומקצועות לימוד נוספים. יצאנו גם לטיולים בארץ ובמסגרת ארגון ה'הגנה' היו לנו אימוני שדה, אימון גופני, נשק ועוד. בחגים הייתי נוסע לתל אביב לדוד שמואל ולמשפחתו. דוד שמואל ואשתו פניה היו לי לאבא ואמא.

בשנת 1947 עברתי עם חלק מחבריי לקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן.. שם עבדתי בפלחה ובבריכות הדגים. במקביל התחלנו להתאמן בהפעלת כלי נשק ובשדאות כי ידענו שהמאבק על הקמת המדינה מתקרב ועלינו להיות מוכנים. ביום שובצתי לשמירה על היישוב ובלילה לשמירה על השדות. אני זוכר את אותו לילה גורלי ומרגש – 29.11.1947 – כ"ט בנובמבר, היום בו הכריזו באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בכל הקיבוץ היה מקלט רדיו אחד וכל אנשי הקיבוץ התקבצו בחדר האוכל לשמוע את תוצאות ההצבעה. בגמר השידור, יצאנו בשירה ובריקודים בכל הקיבוץ, עד לשעות המוקדמות של הבוקר. איזה לילה זה היה!

כפי שאתם יודעים, מיד לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. אני גוייסתי לגדוד 13 בחטיבת "גולני" . במהלך המלחמה נלחמתי רוב הזמן בחזית הצפון ובהמשך עברתי לחזית הדרום והשתתפתי בכיבוש העיר אילת.

לימים, הכרתי חיילת יפהפייה, מלכה לבית גולדשטיין, ששירתה בגרעין נח"ל בקיבוץ השכן, טירת צבי.  התאהבנו, התחתנו ובעזרתו של הדוד שמואל, עברנו לגור במושב טל שחר מכיוון שבאתי עם רקע חקלאי גם מחוץ לארץ וגם לאחר עלייתי ארצה, היה לי קל להשתלב בחיי המושב הקטן והחדש.

עם השנים הבאנו ארבעה ילדים – דודי הבכור (שנקרא ע"ש אבי דוד ז"ל שנספה בשואה), אחריו עופר, אחר כך נולדה חיה (שנקראה ע"ש אמי חיה ז"ל שנספתה בשואה) ואחרונה, בת הזקונים, אורית. משפחה יפה זכיתי להקים ובדיוק כמו במשפחה שאיבדתי במלחמה, אני כמו אבי, התפרנסתי מחקלאות, גידלתי פרות, הקמתי לול תרנגולות ועבדתי בתחנת הטרקטורים האזורית. מלכה אשתי, כמו אמי, הייתה עקרת בית שדאגה לגידול וחינוך הילדים באהבה ובמסירות יתרה.

זכינו למשפחה לתפארת, משפחה מאושרת בבית גדול, מטופח ויפה. כל זה עד ליום הנורא מכל –

יום הכיפורים תשל"ג  1973- מלחמת יום הכיפורים. דודי, בני הבכור, רק 11 חודשים בצבא, ביחידת חבלה מוצנחת של הצנחנים. דודי היה בחופשה בבית כשפרצה המלחמה. דודי לא חיכה שיגיע הצו. לקח את תרמילו וחפציו ויצא למלחמה. אב ובנו במלחמה. אני הייתי בשירות מילואים בחזית בדרום כשקרא לי הסמג"ד ובישר לי את הבשורה המרה מכל, בשורת איוב – דוד, בנך, נהרג במלחמה! האם לא עברתי מספיק, לא סבלתי די במהלך חיי?   ניצול שואה… אב שכול....

למרבה הצער, 14 שנים מאוחר יותר "זכיתי" לסטטוס נוסף – אלמן! כן, מלכה אשתי נפטרה ממחלת הסרטן ומשברון לב על אובדן בננו הבכור. בת 54 הייתה במותה…

ואני? איך אמשיך הלאה? … אך בליבי גמלה החלטה – שרדתי את השואה ואת מותם של הוריי ואחיי, יש לי עוד 3 ילדים. למענם אמשיך ואשרוד!

היום, הגעתי לגיל 90, שלושת ילדיי נישאו והביאו לי נכדים וגם נינים וכולם פה סביבי, גרים במושב. עד 120!!!

לסיום, אני רוצה לגלות לכם, שבמשך שנים רבות סיפור חיי היה חבוי עמוק בתוך ליבי. חבריי שהיו איתי בבית היתומים ולאחר מכן עלו איתי לארץ, הכירו באופן חלקי את סיפורי. למשפחה סיפרתי, אך לא יותר מידי. זה היה מין "טאבו" בשבילי, שסיפור חיי חייב להישאר באיזה שהוא מקום חבוי, רק אצלי.

אבל, לפני 21 שנים יצאתי לגמלאות ואז החלטתי (גם בעקבות "לחץ" שהפעילו עלי ילדיי) לשבת ולכתוב את הסיפור שלי ושל משפחתי בפרטי פרטים כדי שיישאר לזיכרון, לדורות הבאים.

 

 

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *