נעמי ליכטהויז , בת 8 : “הייתי מסתירה את הטלאי הצהוב ומסתובבת ברחובות וכך השגתי קצת מזון.”

65

שמי נעמי ליכטהויז ואני בחרתי לספר לכם את סיפור השואה שלי.

נולדתי בשנת 1934 בעיר צ’רנוביץ שבבוקובינה.בפרוץ המלחמה הייתי בת שש והיכרותי הראשונה עם המלחמה הייתה הפצצה אווירית של הגרמנים על עירינו, הייתה זו חוויה נוראית שעד היום במלחמות שאנו חווינו בארץ העבירה בי פחד וחרדה. כל שנות המלחמה היינו תחת כיבוש גרמני. כל היהודים הועברו לגטו, וזיכרוני משם הוא מכאיב מאוד.

אבי נלקח מאתנו למחנה עבודה בלתי ידוע. נפרדנו ממנו ומאז לא ידענו כל שנות המלחמה אם הוא חי או לא. נשארנו בגטו סבי, אמי, אני ודודיי עם נשותיהן וילדיהם. לאחר שלושה חודשים לערך, קיבלנו אישור לחזור לביתנו. חזרנו אמי, סבי ואני, אחד מדודיי ומשפחתו.

זמן קצר לאחר ששבנו הביתה נלקח דודי ומשפחתו לטרנסניסטריה ונספו בדרך. בכל אותו זמן הסתובבנו עם טלאי צהוב וחיינו בפחד תמידי, שכן האוקראינים רכבו על סוסים ברחובות וירו לעבר הבתים. בכל פעם ששמענו יריות, הסתתרנו במקום אחר. פעם בעליית הגג, פעם במרתף ולעיתים הסתירו אותנו זוג נוצרים שגרו בשכנות.

מיותר, לציין שחזרנו לבית ריק, אוכל היה בקושי, אני הייתי ילדה בלונדינית ונראיתי כנוצרייה. הייתי מסתירה את הטלאי הצהוב ומסתובבת ברחובות וכך השגתי קצת מזון.

מקרה אחד שזכור לי טוב, הוא שיום אחד, אחת השכנות שהייתה נוצרייה השאירה אותי בביתה לבד ועל השולחן הייתה צלחת מלאה בעוגות. ישבתי והסתכלתי, אך לא העזתי לקחת. כאשר השכנה חזרה הביתה וראתה כי לא נגעתי בעוגות, היא נתנה לי צלחת עם כמה פרוסות עוגה שאקח הביתה למשפחתי.

אינני זוכרת איך העברתי את חמשת שנות המלחמה, שכן צעצועים ומשחקים לא היו לי למעט הדובי הצהוב שהיה לי. ולמעשה היה חברי היחיד. סבי לימד אותי לקרוא ולכתוב את מילותיי הראשונות בעברית ובגרמנית.

באחד מן הימים עת סבי אמי ואני נמצאים בבית, נפרצה הדלת ונכנסו שני קציני אס אס ושני אוקראינים. הם כיוונו אקדח אלי ואל אימי, אשר תפסה אותי וחיבקה אותי חזק וניסתה להסתיר אותי בזרועותיה. הקצינים הכו את אמי קשות, עד כדי כך שחודשים אחרי המקרה לא שמעה באזניה.

קצין האס אס שאל את האוקראיני האם לירות, וזה הנהן עם הראש לחיוב. באותו הרגע סבי שהיה בעל זקן לבן ועור צחור עם עיניים כחולות, נפל לרגליו, תפס את רגלו של הקצין וביקש שיהרגו אותו ולא אותי ואת אמי. אלה היו שניות של אימה שלא אשכח כל חיי. וברגע של חסד, החליטו לחוס עלינו ולעזוב אותנו לנפשנו.

באותו רגע, ידענו כי בפעם הבאה כבר לא נינצל ועלינו לברוח מהר. בלילה ברחנו אל זוג הנוצרים שגרו בשכנות ונשארנו שם עד סוף המלחמה, כאשר שמענו את הטנקים הרוסים.

זמן מה אחרי סוף המלחמה, קיבלנו ידיעה שאבי חי והוא נמצא ברומניה. באותה העת הועברו פתקאות בסתר בין הצד הרוסי לצד הרומני וקיבלנו פתק מאבי שהוא בחיים ומתגעגע אלינו. בהמשך קיבלנו אישור לעבור לצד הרומני ונפגשנו שוב עם אבי.

לצערי סבי נותר בצד הרוסי שכן לא נתנו לו לעבור ומאז לא ראיתי אותו יותר.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , מיזם הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *