סיפורה של חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש),

420

 

סיפורה של חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש), "קפצתי לתוך ערימת הבגדים",

 
 בת 14 בעת האירועים
הגרמנים עברו בגטו וחיפשו יהודים. הסתתרנו בבונקר שמתחת לבית. הגרמנים זרקו חומר נפץ לתוך הבית, גילו את דלת הבונקר ופתחו אותה. הם הוציאו אותנו, הורו לנו להתפשט ולעלות למשאיות שהמתינו. אימי ואחי כבר היו על המשאיות ואילו אני, בהחלטה של שנייה, קפצתי לתוך ערימת הבגדים, מקווה שאף אחד לא ראה אותי. בעודי עוצרת את נשימתי מתחת לערימת הבגדים, שמעתי אישה מנסה להגיד שיש אחת שלא עלתה על המשאית. אז שמעתי בפעם האחרונה את קולה של אמא האומר לה ביידיש, שאם תלשין, אלוהים לא יסלח לה ולצאצאיה עד עולם. כך בפרדתנו האחרונה העניקה לי אמא חיים פעם נוספת.
הגרמנים, שהתארגנו לתזוזה, ירו מספר יריות לעבר ערימת הבגדים. רק צלקת קטנה נותרה לי על גב ידי מאותן יריות. חיכיתי לחושך. התגנבתי לבונקר ההרוס, לקחתי מן הבגדים שנותרו שם זוג תחתונים ומעיל פרווה. התלבשתי ופניתי אל הבונקר הפנימי, שלא התגלה. דפקתי על הדלת המוסתרת. האנשים שבבונקר צרפו אותי למרות הצפיפות הנוראה. הם ידעו על ההסכם של משפחתי עם ז'מינקובסקי ולכן ביקשו ממני לבדוק אם אוכל להסתתר אצלו. יהודית מליק רצתה להצטרף אלי. שמחתי מאוד, כי כך לא אצטרך ללכת לביתו לבדי.
חיכינו לליל חורף סוער, כדי שהשלג יכסה את עקבותינו. יצאנו מבעד לחור בגדר והלכנו לעבר ביתו של ז'מינקובסקי. הוא עדכן אותנו בכל מה שקורה מחוץ לגטו. את יהודית מליק הוא שלח בחזרה עם חלב חם, לחם וחמאה, ואילו לי הוא לא הרשה לחזור לשם. אשתו הכינה לי אמבטיה חמה, זרקה את בגדי לאש ונתנה לי בגדים נקיים משלה. רק את מעילי העליון השאירה. אבל ז'מינקובסקי עטף אותי במעיל של אשתו, ויחד יצאנו החוצה. שלג כבד ירד ועטף את הכל במעטה צחור, רך ונקי. זכור לי שחשבתי, כמה יפה העולם וכמה שחורים ואומללים חיי. הוא הביא אותי לבית אחות אשתו. החביאו אותי במחבוא מעל התנור, מחבוא קטן, אבל חם. כעבור מספר ימים הוא צירף אליי את יהודית מליק, אמה ואחותה. רוב היום ישבנו מבלי לזוז, מבלי להוציא הגה. פחדנו להתגלות. באותה תקופה נתנו הגרמנים מלח לכל מי שהסגיר יהודי. חששנו מאוד מהלשנה. שהינו שם כחודשיים. מאחר ובקרבת הבית הייתה תנועה רבה של אנשים ונדמה היה לחלק מהם שהם שומעים רעשים מוזרים בבית, הבין ז'מינקובסקי שהוא צריך להעביר אותנו משם. הוא העביר אותנו לעליית גג גדולה בביתו.גם שם נאלצנו לשמור על השקט. דרך חורים ברעפים ראינו את השלג הלבן ואת החיילים הגרמנים מוציאים יהודים מתוך בונקרים שהתגלו, ומוליכים אותם.
משם הוא העביר אותנו למרתף שמתחת לבית, מרתף ששימש כמזווה. שמרו בו פירות, ירקות ומיני מזון אחרים. הטמפרטורה הקבועה בו הייתה שמונה מעלות. המזווה היה ברובו בקרקע, רק כעשרים הסנטימטרים האחרונים היו מעל הקרע, בהם היה קבוע חלון מוארך, שפנה למדרכה. שעות רבות הבטנו מבעד לאותו החלון וספרנו את הנעליים הפוסעות לפנינו. עשינו זאת כדי לא לאבד את השפיות. מן המרתף העביר אותנו ז'מינקובסקי לבור שחפר מתחת לרפת. יהודית, אמה, אחותה ואני ישבנו צפופות, כשכל אחת מאתנו יכולה לישר רגליים לפי תור. מרוב ישיבה על הברכיים התכסו רגלינו פצעים. מעלינו טפטף השתן של הפרה, שחלחל באדמה. ריח ההפרשות חנק אותנו. רק בשעות הלילה היינו יוצאות מן הבור כדי לחלץ עצמות, להתרחץ מעט ולאכול.
משם העביר אותנו ז'מינקוסקי לבית של אחות אשתו. הבית היה קטן ובודד באמצע חווה חקלאית. מאחר והייתי בלונדינית, יכולתי לעסוק שם בעבודה בשדה, חלבתי פרות, הוצאתי את הזבל מן הרפת, תפרתי וסרגתי. סרגתי סוודר בכל שבוע. בעלת הבית מכרה את הסוודר וקנתה או קיבלה תמורתו קמח וחמאה. יהודית, אחותה ואמה התחבאו במתבן, משום שנראו יהודיות.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *