סיפורה של סבתא מלכה טיטלבאום ז"ל

391

 
מקור וקרדיט:

 
מאת : יוסי פסח

סבתא מלכה נולדה באנטוורפן שבבלגיה, ב- 2 בינואר 1936
ב-1939 – 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה וכבשו אותה תוך 12 יום. הגרמנים אומנם הבטיחו כי לא יגעו ביהודי בלגיה אך זה לא קרה. הם התחילו לשלוח את היהודים במשלוחים מסודרים למחנות השמדה. הגרמנים היו מרכזים את היהודים במחנה איסוף "וואן הוף פון הבסבורג", שהוא כיום מוזיאון ובו רישומים מדויקים של אנשים שנשלחו למחנות השמדה והתאריכים. בערך 1,000 עד 1,500 יהודים במשלוח (טרנספורט).
 
הגרמנים והצרפתים תפסו את משפחתה של סבתא והביאו אותם למחנה מעבר "ברנס". את אבא של סבתא הז'נדרמים לקחו למחנה עבודה, משם הוא לא חזר. סבתא נשארה עם אמא שלה ועם שתי אחיותיה. יום אחד באו לקחת את רוב המשפחות למשלוח לאושוויץ. המזל היה שהאחות הקטנה של סבתא, בלה, הייתה חולה בדיפטריה, מחלה מאוד מדבקת והז'נדרמים לא רצו להידבק. ככה הם ניצלו בפעם הראשונה.
 
ארגון צרפתי להצלת יהודים הבריח אותם לעיירה בדרום צרפת, אזור שהיה תחת משטרו של וישי. הצרפתים לא היו כל כך אכזרים כמו הגרמנים. בטיול השורשים סבתא מיד זיהתה את הבית שבו הם התגוררו. זה הבית שכומר הכפר, תוך סיכון חייו, איפשר ליהודים להתגורר בו וכך הציל את חייהם. הבית היה נטוש ועל הקיר היה רשום שמה של אחותה הקטנה של סבתא, בלה. בבית הזה שוב קרה שבלה הצילה את חייהם: הז'נדרמים באו לקחת את המשפחה, בעקבות הלשנה, ובלה היתה חולה במחלה מדבקת והם הלכו כלעומת שבאו.
 
לאחר שאמא של סבתא שמעה על ביקור הז'נדרמים, היא החליטה לברוח. הן עברו עיירות והגיעו לעיירה מונטאוובן שבו שכנו משרדים שסיפקו ליהודים פליטים מסמכים מזויפים. האמא של סבתא קראה לשלוש האחיות ואמרה להן: "כאן יש לכן כסף לרכבת רק לכיוון אחד, לתחנת רכבת מסוימת ושם יחכה לכם מישהו ויעביר אתכן הלאה". סבתא הייתה אז רק בת שש. כשהגיעה הרכבת לתחנה, לא חיכה להם אף אחד. סבתא התחילה לבכות ואז הגיע אדם ושאל מדוע היא בוכה. סבתא סיפרה לו. הוא שאל מה שמה ואז התברר שהוא האדם שחיכה להן ולקח אותן למרסיי, למוסד של הרב שניאורסון, הוא הרב זלמן שניאורסון, קרובו של הרב מלובביץ' (חב"ד) והוא דאג למאה ילדים, לקח אותם ממקום למקום, הבריח אותם דרך יחידות נאציות וככה הציל את חיי רובם.
 
הילדים הגיעו לעיירה Demu והכפריים לא רצו למכור אוכל לילדים. לכן הרב שניאורסון קנה שתי פרות וחלב אותן, ככה שלילדים היה גם חלב וגם מוצרי חלב. בנוסף לכך הם שתלו ערוגות של ירקות. לסבתא היה צילום של הבית הזה ובעזרת הצילום היא הצליחה לאתר את מיקום הבית. כעבור ששים וחמש שנים שלוש האחיות הצטלמו באותו מקום על רקע הבית!
 
סבתא ומשפחתה הוברחו לשוויץ על ידי משפחה שהוכרה כחסידי אומות העולם. היהודים הוברחו דרך יער ונחל שקשה מאוד היה לחצות אותו. האמא של סבתא נקעה רגל ועמדה על כך שישאירו אותה וימשיכו בלעדיה, אך כמובן שהם לקחו אותה אתם ויחד הצליחו לעבור לשוויץ.
 
בית הספר בעיירה בנה דגם של הברחת היהודים לשווייץ, ובכל שנה מלמדים ומספרים לילדים על גבורתם של התושבים שפעלו בהברחת היהודים ועל כך שחלק מהם שילמו בחייהם על פעולתם זו. בנוסף לכך מצאנו במקום כפתורים של חוטי חשמל ששמשו כגדר חשמלית.
 
פועלו של הרב שניאורסון היה מדהים. בשנת 1941, כאשר הגרמנים לקחו את המבוגרים למחנה ההשמדה, הוא התחיל לאסוף ילדים יהודים ממש מהרחובות וכינס אותם במוסד שלו במרסיי. במוסד הזה היו בחורי ישיבה שלימדו את הילדים. בשער היו שומרים ילדים בני שש עד עשר וכשראו שהחיילים הגרמנים או הצרפתיים מגיעים – הודיעו  לבחורי הישיבה ואלה הבריחו את הילדים ליער. הילדים של הרב שניאורסון שוכנו בדרך כלל בשלושה או ארבעה בתים. כנראה בגלל ההלשנה, הגרמנים באו ולקחו ילדים מבית אחד למחנה השמדה ושם רצחו אותם.
 
סבתא, אמא שלה ואחיותיה הגיעו לגבול שווייץ. באחת העיירות היה אדם נוצרי שתוך סיכון חייו הבריח יהודים לשוויץ. הוא נתפס, נלקח לאושוויץ ושם נרצח. בתו ואשתו זכו לקבלת תואר "חסיד אומות העולם".
 
בסופו של דבר סבתא עלתה לארץ באונית חיל הים הבריטי מנמל מרסיי בראש השנה 1945. באותה אוניה עלה לארץ גם ילד בן 12 ששם משפחתו לאו – לימים הרב ראשי לישראל


מורה מובילה לילך פרץ, תשע"ה, 2015
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *