סיפורה של פני פינקלשטיין (לבית קוטן) , במחבוא ברפת

1721

 

ב-28 במארס 1925 נולדתי בקאמין-ק להוריי אברהם קוטן וצ'רני לבית חייט. היינו שישה ילדים – האח הגדול דב, ואחריו נולדו אלטר, יאשה, פולה, חיהל'ה ואני. האח הגדול סיים את לימודיו בגימנסיה 'התחייה' שבקובל, נסע ללמוד בצרפת והוסמך למהנדס חשמל בתום לימודיו. ב-1935 הוא עלה לארץ.
האח השני אלטר נשאר אִתָנו בגטו. לילה אחד, לפני שמלאו לו עשרים וארבע שנים, הרגו אותו הגרמנים בתוך הגטו יחד עם האח של אִמי.
אחי יאשה ברח יחד עם הרוסים בעת שהללו עזבו את העיירה ונלחם בקרבות בסטלינגרד במסגרת הצבא האדום. אחרי המלחמה הוא כתב לעיירה, ונודע לי כי מישהו מחפש אותי. נסעתי אליו בלי הניירות הדרושים. עבר קצין רוסי, ושאלתי אותו ברוסית: "איפה נמצא רחוב אויליצה בניקולייב?" הוא הסתכל עליי ושאל: "את מחפשת את יאשה?" הוא ידע שאחי חיפש את משפחתו. אחי היה איש צבא ועבד עם חיילים. הוא הרים את עיניו, ראה אותי והחוויר. נסעתי לשם, והפגישה אִתו הייתה מאוד מרגשת. הוא לא ידע מי נשאר בחיים מחוץ לשנינו. אחותי פולה הייתה אִתָנו ביערות והגיעה לארץ יחד אִתי ועם אימא. אחותי חיהל'ה הלכה עם אחד החברים בגטו ליערות. הוא הלך עם עוד כמה אנשים כדי לחפש פרטיזנים, והשאיר את אחותי ועוד מישהו בבית של גוי. הגויה רבה עם בעלה, הלשינה עליהם לגרמנים והגרמנים באו והרגו אותה.
קאמין-ק הייתה עיירה נחמדה. אבי היה חקלאי, והיו לו גן ירק ומטע. ביתנו נמצא מולם, ולידו היו נהר וגבעה. המקום היה יפה מאוד. הנוער בעיירה היה ציוני והלך לתנועות הנוער הציוניות 'השומר הצעיר' ו'החלוץ'. אני למדתי בעיירה בבית-ספר פולני ובבית הספר 'התחייה'. גימנסיה הייתה אז רק בקובל, והאחים שלי למדו שם. ב-1939 הגיעו הרוסים לעיירה ופתחו בה גימנסיה.
ב-1 בספטמבר 1939 היה צריך יאשה לצאת לוורשה ללימודים. אולם המלחמה החלה, והרוסים באו לעיירה. הרגשנו טוב תחת שלטונם, וגם כשעמדנו בתור ללחם זה לא הפריע לנו. הרוסים הצילו אותנו בעצם בואם לעיירה. אחר כך יכולנו ללמוד, היו בתי-ספר טובים ומורים. בבית הספר הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר בזמן הפולנים, ולא חשנו באנטישמיות. ילדותי הייתה מאושרת. רחל פוגץ' (לימים וינוקור) הייתה חברה שלי. יש לי חברה ושמה חומה גרינשטיין הנמצאת היום בראשון לציון.
מיד לאחר הכיבוש לקחו הגרמנים שמונה גברים יהודים בטענה שהם נחוצים לעבודה. הם ערכו מסיבה והרגו את הגברים האלה, וביניהם היה גם אבי. זאת הייתה רק ההתחלה. אחר כך עברנו לגטו – אִמי, אחותי, אחי אלטר ואני. אלטר היה מגויס לצבא הפולני וחזר כאשר הגיעו הרוסים. הוא היה אִתָנו בגטו. באחד הלילות באו הגרמנים והרגו אותו ואת אחיה של אימא, שלמה חייט.
בגטו עבדנו בסריגה לחיילים בבית-מלאכה שהוקם במקום. היינו שם עד 1942. באקציה הראשונה הוציאו כמעט את כל אנשי העיירה לבית הקברות ורצחו אותם בקבוצות. הם שאלו כל משפחה לשמה ואת האנשים לשמותיהם, וחלק מהם הושארו בחיים כדי שיוכלו לעבוד. אִמי, אחותי ואני ניגשנו לשולחן. ישבה שם חברה של אחותי חיהל'ה ורשמה את אלו שנועדו לעבודה. היא ביקשה מהאחראי במקום שישאיר אותנו בחיים והוא הסכים.
עם חיסול הגטו התחפשתי לגויה והלכתי ברגל מהגטו לכפר אלכסיובקה. אחרי שבועיים נוספים באה אחותי. האח המת אלטר סידר עבורנו את מקום המסתור.
אִמי, אחותי ואני היינו במחבוא ברפת; היו בה פרות, סוסים וחזירים. אנחנו התחבאנו מעל החזירים. האיכר קרע פתח בגג המכוסה, ואנחנו ישבנו למעלה. דרך החור בגג קיבלנו תפוחי אדמה, לחם ולֶבֶּן. זו הייתה עליית-גג מתחת לגג משופע מקש. היינו שם מעל לשנה. אחר כך הגוי התחיל לחשוש לחייו. אם היו מגלים אותנו, היו הורגים גם אותו. הוא רצה להיפטר מאִתָנו, אבל לא ידע מה לעשות. חיינו במחבוא לפי החלומות. כל בוקר שאלתי: "אימא, מה חלמת?" בוקר אחד קמה אימא ואמרה: "חלמתי חלום, ואני יודעת שיש לו משמעות." בחלומה הגיע למחבוא השוטר ונקה קדירה, פתח פֶּתח בקש וחילל בחליל. אלטר אחי והדוד שלמה, שניהם כבר לא היו בחיים באותה העת, התקוטטו אִתו והפילו אותו לרצפה.
פעם ביום, בשעה אחת-עשרה בבוקר, הביאו לנו סיר עם תפוחי אדמה, צנצנת של לֶבֶּן וכיכר לחם. האיכר לא עלה אלינו. באותו היום הוא הביא את האוכל, הזיז את הקש ועלה למעלה. פתאום הוא רצה להוציא קש כדי שיהיה לנו אור. אימא אמרה: "דמנטה, יש לנו מספיק קש. חלמתי חלום ואל תעשה את זה." סיפרנו לו את החלום, כיצד אחי אלטר ושלמה הפילו את ונקה השוטר. הוא רץ מהר וקרא לאשתו; היא הייתה אדוקה באמונתה וביקשה לשמוע את החלום. אחרי שהיא שמעה את החלום, אמרה: "יש אלוהים בשמים. השוטר הזה, ונקה, לא היה חוסך כמה כדורים." הבנו כי הוא תכנן להרוג אותנו.
בכל יום קמנו ושאלנו זו את זו: "מה חלמת?" באחד הבקרים קמה משנתה אחותי ואמרה כי חלמה על פולני ושמו גייבסקי. אני למדתי עם בתו בבית הספר. ידענו כי הוא היה בכלא עם דמנטה בעת שלטון הרוסים, והם נשארו ידידים. אחותי סיפרה שחלמה כי גייבסקי בא. לאחר שבוע שמענו עגלה נוסעת והצצנו דרך החור שבגג הקש. אחותי ראתה את גייבסקי בעגלה, ירדה למטה וצעקה: "פּאני [=אדון בפולנית] גייבסקי!" הוא ראה אותה והצטלב. הוא היה בטוח כי גם אנחנו בין המתים. גייבסקי סיפר שהדוד ואנשים נוספים מהעיירה נשארו בחיים והם נמצאים אצל הפרטיזנים בנוויר. הוא אמר כי הוא יביא לה את הפספורט של בִּתו וייקח אותה לנוויר, אל הפרטיזנים. אחר כך החביא אותה מתחת לקש שבעגלה, והם נסעו. לאחר מעשה אמרנו לגוי שאחותי נסעה.
לשבת למעלה משנה במקום כזה, זה יותר גרוע ממחנה ריכוז. הגרמנים היו באים לגויים, בודקים את הפרות ואת הרפת. יום אחד הם הגיעו, ומרוב היסטריה קיבלנו התקפת צחוק; הכול רעד, והם לא הרגישו. גייבסקי נסע לקאמין-ק והביא לפרטיזנים ידיעות על הגרמנים. אחרי שבועיים הוא בא שוב, החביא אותי מתחת לקש והביא אותי לנוויר. שמונה-עשרה קילומטרים לפני הכפר הוא ירד מהעגלה, והסוס לקח אותי עם העגלה לנוויר. באתי וראיתי את אחותי ואת הינדה גבאי . אני כל כך נבהלתי: "איך היא הולכת? למה היא לא מסתתרת?" התחלתי לצעוק, והן הרגיעו אותי ואמרו כי יש כאן פרטיזנים ואני לא צריכה לפחד. אחותי צלעה וגם אני התקשיתי בהליכה, כי השרירים התנוונו בזמן שהיינו במחבוא. הרוסים אמרו: "בנות יפות, אבל לא יכולות ללכת." רק לאחר כמה חודשים חזר אלינו כושר ההליכה במלואו.
בנוויר פגשתי את מנשה פרצ'יק . הוא בנה זמליאנקה [מחפורת], ואנחנו שהינו בה.

 

מקור וקרדיט

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *