סיפורה של צילה שוורץ

391
ילידת שנת 1934
בהיותי בת שש הוכנסנו לגטו בעיר ראדום. כאשר שמעו הוריי ששולחים יהודים מהגטו אל הלא נודע, הם שיחדו שוטר בכסף רב בכדי שייקח אותי לאחיה של אימי בלובלין . הורי נשארו בראדום, אך לאחר מספר חודשים , כשהגרמנים נכנסו ללובלין – אותו השוטר הגיע והחזיר אותי לראדום, חזרתי לאבי, את אימי שלחו לעבודות ויותר לא שמענו ממנה. מבירור שערכה דודתי עלה כי ייתכן ואימי נספתה בטרבלינקה . גרתי עם אבי בחדר קטן עם שני אנשים נוספים, המגורים היו קשים, בעיקר לאחר איכות החיים אליה הייתי רגילה. אבא הלך לעבוד כל בוקר ואני נשארתי במעון יום לילדים, בערב כשחזר הוא אסף אותי מהמעון . בינואר 1942 היה גרוש (אקציה) גדול מאוד של יהודים מהגטו. לקחו אותי ואת אבא אל שער היציאה של הגטו אך דודתי שלחה שוטר יהודי מהגטו שיוציא אותי מהמשלוח. כך לקחו את אבא ויותר לא ראיתיו, לפי השמועות גם הוא נלקח לטרבלינקה. השוטר הביא אותי לדודה שלי והתגוררנו יחד בגטו עד סוף השנה. דודתי הוציאה אותי מהגטו ומסרה אותי לשתי משפחות נוצריות, אחת בוורשה והשנייה בעיירה ליד וורשה הנקראת קלריסה . כמובן שהמשפחות דרשו על כך כסף, כמו כן עבדתי קשה וטיפלתי בחזירים והעיזים שלהם, חילקתי חלב ועשיתי את עבודות הבית. בתום המלחמה דודתי שלחה אנשים שיחזירו אותי לראדום, ומאז חייתי עם הדודה ומשפחתה.
בעלה של דודתי היה תכשיטן. יום אחד, בעודו חוזר לביתו, עקבו אחריו שני פולנים, דפקו בדלת והתחזו לשוטרים. הוא ביקש תעודות והם ירו בו למוות ושדדו את כל התכשיטים. בעקבות המאורע הטרגי החליטה דודתי לעזוב אל אחותה שגרה בארץ, בבנימינה. היא לקחה את שני בניה ואותי ללודג', משם נסענו ברכבת לאוסטריה, שם היינו במחנות עקור : ים שטייר וברנאו. דודתי שמעה שאפשר לשלוח שני ילדים ארצה עם עליית הנוער ושלחה את שני בניה ואותי הכניסה לבית ילדים באוסטריה וחזרה לפולין לעסקיה. משנת 1945, הייתי גם בבתי ילדים באיטליה במשל שלוש שנים: אחד ליד טורינו והשני ליד מילאנו, ומשם עליתי לישראל.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *