סיפור ההישרדות של אידה , בת 8 , בגטו לודז’

105

מאתמאיה שחל (רוזנברג)

ארץ לידהישראל

סבתא אידה נולדה בפולין בעיר לודז’ בשנת 1931, לאמה פולה ואביה לאון לבית משפחת טבק. אחריה נולד אחיה וכך גדלו בשלווה בבית אמיד עם ההורים והסבים שלהם.

כשהייתה בת שמונה (שנת 1939) פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. חייהם של בני משפחת טבק החלו להתערער, הפחד החל לפעום בליבם ותחושותיהם היו קשות שהרי הייתה רדיפה כנגד היהודים באשר הם בכלל ומשפחת טבק בפרט. הם היו יהודים אמידים בעלי מפעל לכפתורים, המפעל שגשג עד הפלישה ולמעשה כל מאווייהם רוכזו למחבוא של רכושם והישרדותם.

חייהם הפכו לקשים מאוד. המפעל שהיה מקור פרנסתם הולאם לטובת המשטר הנאצי והם הועברו לגטו לודז’. החיים בגטו היו בלתי נסבלים: המגורים היו קשים מנשוא. על כל פיסת לחם או תפוח אדמה היו מספר רב של רעבים. בעקבות הרעב נאלץ סבא לאון להתגנב ולחפש אוכל מחוץ לגטו. בעודו עושה כך וביחד עם אחיה של סבתא אידה נתפסו השניים על ידי הנאצים ונורו למוות. הסבא והסבתא הלכו לחפש אחריהם וגם הם נתפסו וישבו במעצר והובלו לתאי גזים.

בעודן מתמודדות עם אבלן הקשה המשיכו במסע הישרדותי וקיומי. שוב נאלצו לחפש אוכל מחוץ למחנה ובל נשכח שסבתא אידה הייתה בת שמונה בלבד ונדרש ממנה מכורח הנסיבות להתגנב באומץ לב ולחפש אוכל. לימים, סבתא פולה נתפסה מחוץ למחנה ונעצרה והושמה בכלא ושם חלתה במחלת טיפוס המעיים ואושפזה בבית חולים. סבתא אידה הילדה נאלצה להמשיך ולחפש אוכל לעצמה ולהבריח לאמא שלה בבית החולים.

יום אחד הגיעה סבתא אידה הילדה לבקר את אמה ולהביא לה את מעט האוכל שהשיגה, אך היא לא מצאה אותה במיטתה, כששאלה היכן היא נאמר לה שהיא ברחה, סבתא אידה, אז ילדה בת 8,  לא ידעה מה לעשות. היא נשארה בודדה לגמרי, לא ידעה לאן לפנות, איך להתנהל ומה לעשות. סבתא אידה ציפתה שאמא שלה תבריא ותשתחרר מבית החולים ואפילו תברח ביחד איתה כדי לא לחזור לכלא.

כשסבתא פולה ידעה שהיא עומדת להיתפס ולהיעצר היא נתנה לחברתה כסף וביקשה ממנה לשמור על סבתא אידה עד אשר היא תשתחרר. החברה לקחה את הכסף אך לא רצתה לשמור על סבתא אידה והכניסה אותה לבית יתומים. סבתא אידה הייתה עצובה ובודדה.

לאחר כשנה סבתא פולה השתחררה מהכלא והחלה לחפש את סבתא אידה, דבר ראשון היא הלכה לחברה והבינה שהיא לא שמרה עליה והכניסה אותה לבית היתומים ושם היא מצאה אותה. השתיים ברחו מבית היתומים ללא מוצא וללא דרך מתוכננת כי למעשה לא היה להן לאן ללכת או לחזור. דרך יערות ודרכים קשות ומפותלות הן הגיעו לאוקראינה שברוסיה אך גם שם השהות לא הטיבה עמן. הן חזרו ללודז’ שבפולין.

סבתא פולה נאלצה לחפש מקורות הכנסה ובלית ברירה פנתה למסחר בשוק השחור אפילו שידעה שהיא עלולה להיעצר. באותו זמן סבתא אידה שמעה על תנועת עליית הנוער והצטרפה אליהם. התנועה הייתה סודית מאחר ופחדו מהנאצים.

סבתא אידה עולה לארץ ישראל

היא עזבה את סבתא פולה ותכננה את עלייתה לארץ עם החברים החדשים בעליית הנוער. החבורה בעליית הנוער הורכבה ממדריכים ושליחים שבאו מארץ ישראל ומבני נוער בגילאי 14-16. שם בתוך הקבוצה לימדו אותם עברית קרוא וכתוב והכינו אותם בדרך שיעברו כדי להגיע לארץ ישראל.

העלייה לארץ הייתה צריכה להתבצע באמצעות אניות מעפילים ובחשאי שמא ייתפסו ויוחזרו ליעד שממנו יצאו. ההכנות נמשכו זמן רב (כמה חודשים) כאשר כולם חיכו עד לקבלת אות מהפעילים בארץ שהאנייה יוצאת מהארץ בדרכה לאסוף אותם ממקום מחבואם בפולין. אולם, העובדה שהאנייה יוצאת אינה אומרת שהיא תגיע בזמן ולא תעבור מכשולים או תיתפס על ידי כל מי שבדרך (שודדי ים, צבאות של ארצות שבדרך ועוד.)

הנוער כולו ובניהם סבתא אידה חיכו בסבלנות אך גם בסקרנות רבה לקראת ההפלגה לארץ ישראל עליה רק שמעו. בבוא הזמן לכשהגיעה האנייה לנמל הובאו בני הנוער וסבתא אידה איתם בחושך ובמסתור, שמא יתפסו ולא יוכלו לעלות על האנייה. האנייה הייתה ישנה ללא תנאים סבירים לנסיעה כה ארוכה, אך הרצון העז והכמיהה לעלות ולהגיע לארץ שכה דיברו וסיפרו להם עליה העבירה את הדרך ברוח טובה ובמצב רוח מרומם.

הדרך הייתה דרך חתחתים עם מלא סבל וייסורים, הבגדים שעליהם לא הספיקו לחמם ותנאי השינה היו קשים, ללא מיטות רק שמיכות (למי שהצליח להשיג) שפרשו על הרצפה. כל אלה לא הצליחו לגרום להם לבכי או תלונות. הקושי הרב היה להתמודד עם המכשולים שבדרך: שודדים, מעברי גבול שאותם היו צריכים להבריח, ואיתני הטבע. בדרכם היו חייבים לעבור דרך צרפת בנמל מרסיי ושם לרוע מזלם עצרו אותם והעבירו אותם למחנה המתנה עד אשר השלטונות הצרפתים יבררו אם יוכלו לשחררם.

לאחר כשלושה חודשים של שהות בצרפת הותר להם לצאת לדרכם. הדרך המשיכה עם כול הקשיים ועם התקוות הרבות ששוב לא התעכבו ויגיעו סוף סוף ליעדם. בדרך עצמה תוך כדי הנסיעה שיננו את שפת העברית ופתחו הווי חברתי משלהם שהרי כולם באו מאותו רקע, מדינה ושפה ובני גילאים דומים. הם הגיעו לקפריסין ושם שוב נעצרו והועברו למחנה המתנה עד אשר יותר להם להמשיך בדרכם. בקפריסין שהו כחצי שנה במחנה וגם שם הצליחו להתחבר זה אל זה ולקיים אורח חיים שיתופי.

סבתא אידה נלחמת למען תקומת המדינה

בסופו של דבר בחשכת לילה ובשקט הצליחו להגיע לנמל חיפה שבארץ ישראל, שם חיכו להם פעילי העלייה וגדוד מהפלמ”ח והעבירו אותם בחשאי ואחד אחד אל חוף מבטחים תחת הגנה. משם נלקחו למחנה באזור חיפה בשם עתלית, זה היה בעצם מחנה מעבר עד לחלוקתם לקיבוצים שהוקמו בארץ. סבתא אידה ועוד קבוצת חברים טובים שלה הועברו לקיבוץ עין- גב השוכן לחוף ימת כינרת ומעליו הר סוסיתא שעליו ישבו הסורים.

השנה הייתה 1947 וסבתא אידה הייתה בכך הכול נערה בת 16. במקום להתחיל חיים חדשים וללמוד כיאה לבנות גילה נאלצה היא וכול חבריה העולים ללמוד ולהילחם בסורים אשר כאמור שכנו מעליהם בהר סוסיתא, מיקום אשר נתן יתרון משמעותי לאויב הסורי. למעשה זאת הייתה התחלת מלחמת השחרור, מאחר ולא היה בידם נשק השתמשו הלוחמים הצעירים בנשק מאולתר שכלל אבנים, פחים (ליצירת רעש) ורוגטקות. בשנת 1949 נחתם הסכם הפסקת אש עם הסורים.

סבתא אידה בדרכה לבניית חיים חדשים

סבתא אידה נשארה בקיבוץ לתקופה נוספת והחליטה ביחד עם חברתה הטובה פנינה לנסות את דרכן בתל-אביב. הן הגיעו עם חפציהן המעטים לבית חלוצות בתל-אביב, (שם התאספו כל הנערות שלא היה להן מקום אחר ללון בו). הן חיפשו עבודה וניסו להתחיל את חייהן החדשים.

תוך זמן קצר סבתא אידה פגשה את מי שלימים הפך להיות לבעלה, סבא מוטקה. סבא מוטקה הגיע לתל-אביב יפו עם בני משפחתו הענפה, היו לו הורים, 5 אחיות ואח. הם היו צעירים שבילו בעיקר באזור השטח הגדול ביפו. כשסבתא אידה וסבא מוטקה הכירו זה את זה והתאהבו, סבא מוטקה הכיר לסבתא אידה את משפחתו ואפילו הביא אותה לגור עם כל המשפחה בביתם וביחד עם אחיותיו. סבתא אידה החלה ללמוד מאמו של סבא מוטקה (סבתא אדלה) לבשל ולאפות.

סבתא אידה וסבא מוטקה החליטו להתחתן. בעקבות ההחלטה להתחתן סבתא אידה שלחה לסבתא פולה שהייתה עדיין בפולין והקימה משפחה חדשה (בעל ואחות) מברק ובישרה לה על חתונתה המתקרבת. סבתא פולה בהתרגשות רבה עשתה מאמצים רבים כדי לעלות לארץ ולהשתתף בחתונה של ביתה. היא לא הספיקה להגיע לחתונה מאחר ותעודות העלייה שלהן בוששו מלהגיע. סבתא אידה וסבא מוטקה נישאו זה לזאת והחליטו שלא לגור בתל-אביב אלה להגיע לישוב שבו יש אתגר חלוצי והגיעו לאשקלון.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת, תכנית הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *