סיפור חייה של אריקה מרים קוניו מסלוניקי, בת 16, בין מחנות השמדה וצעדות מוות

700

אריקה מרים קוניו נולדה בסלוניקי ב1926 . האמא שלה היתה יהודיה צ'כית ששפת אימה גרמנית ולכן אריקה ידעה גרמנית היטב. בזכות הגרמנית הצליחה לשרוד במחנה אושוויץ.

הכניסה לאושוויץ –בירקנאו

"הורידו אותנו בצעקות מהרכבת שהגיעה מסלוניקי . הגרמנים מיינו את אלה שעלו על כלי הרכב.

במהלך ההתרחשות, ה"שופו" , שוטר המשלוח , יחד עם ס"ס אחד , התקרבו אלינו ופנו לאבי שהתחיל לדחוף אותנו לעבר המשאיות. "

" נכון שאתה ואשתך דוברי גרמנית? " שאל. "כן בוודאי" ענה והוסיף "גם הילדים שלי מדברים גרמנית מצויין". איש הס"ס הביט בנו במבט חמור ושאל "בני כמה הם" הפעם אבא הוסיף לנו כמה שנים ואמר : " הם בני שבע עשרה ושמונה עשרה" . חכו כאן! אמר הגרמני והלך לו. האנשים המשיכו לעלות על המשאיות, וכל משאית , שהתמלאה , החלה לנוע."

לאן נסעו? לא ידענו על כך דבר.

"כמה תמונות קורעות לב נחרטו לי בזיכרון. אמהות שלידיהן הועלו למשאיות רצו אחריהן. זקנים קראו לילדיהם, שנשארו על הכביש, חיילים גרמנים שחטפו את תינוקה של אישה צעירה תוך כדי דחיפתה לצד. צרחות , בכי , פרידות."

"רכב צבאי הופיע ועליו סמל הצלב האדום . הוא עצר לפנינו ואיש הס"ס שעל הרכב קרא לנו לעלות. העובדה שארבעתנו ידענו גרמנית, והעובדה שנמנינו על הטרנספורט הראשון מסלוניקי הפכה לסיבת הינצלותנו."

"איזו מקריות היתה זו שמכל 2800 האנשים שעל הטרנספורט מסלוניקי , רק ארבעתנו ידענו גרמנית. העובדה שהגרמנים נזקקו למישהו המסוגל לתרגם את פקודותיהם סייעה לנו לשרוד .

יתרת האנשים בטרנספורט מסלוניקי , אנשים כמוך וכמוני , 2191 איש , הובלו באותו לילה לחדרי הגזים והומתו מיידית. היה זה הטרנספורט הראשון מיוון . כל טרנספורט מיוון הוביל אותו מספר אנשים לערך עד שהושלמה המכסה והובאו כל 46,000 היהודים מיוון שהגיעו לאושוויץ. תשעים ושישה אחוזים מהם הושמדו, קשה מאוד לתפוס עד כמה נורא האסון. "

"כאמור, היינו היהודים היחידים בכל הטרנספורט שהגיע מיוון שידענו גרמנית. הס"ס נזקקו למישהו שיתרגם עבורם לשפה החדשה והבלתי מוכרת של המובאים, שאיש מהגרמנים לא הבין. "

מתורגמנית במשרדי הס"ס

הנערה אריקה מרים קוניו, בת ה16, הועברה למשרד הס"ס במחנה אושוויץ על מנת לשמש כמתורגמנית.

"עבדנו במשרד הס"ס ברציפות וללא הפסקה עד מאוחר בלילה. הס"ס היו עצבניים והתנהגו כפראי-אדם, האיצו בנו לעבוד מהר ללא הפסקה. הבוס הגדול קצין הס"ס קירשנר , שכולנו פחדנו מפניו פחד אימים , צרח כל הזמן. "

היינו בדיכאון עמוק. הטרנספורטים הגיעו ללא הפסקה , ולא היה הבדל משמעותי בין מספר האנשים שנשלחו מהם ישירות לתאי הגזים לבין אלו שנקלטו במחנה. האם יהיה סוף לרכבות? לאנשים הנשלחים למוות?

"יום אחד, במקרה לא היה אף קצין ס"ס במשרד. אחת האסירות קראה לאמי ולי להביט מהחלון. ראינו שורה אין-סופית של משאיות עמוסות באנשים מתקדמת לאט לעבר המשרפות. מאחת המשאיות נראו ידיהם של ילדים קטנים המנופפים ימינה ושמאלה. תמונה זו נחרטה עמוק בזיכרוני, וקשורה קשר אמיץ עם הטרנספורטים מסוסנוביץ. "

"קצין הס"ס קירשנר היה עצבני ככל שהזמן עבר והתפרצויות הכעס שלו הפכו תדירות יותר ויותר. אנחנו פחדנו ממנו מאוד.  יום אחד, בהתפרצו, אמר לנו "אם תמשיכו להתנהג כך , תגיעו מהר לתאי הגזים ותצאו כעשן מהארובה…" חיינו כשאיום החרב המתהפכת מעל לראשינו. מכונות הכתיבה שלנו במשרד  הס"ס עבדו ללא הפסקה. כל הדו"חות היו צריכים להירשם ובהם כל שמות המומתים, והם על אלפים רבים… "

 צעדת המוות עד למחנה רוונסברוק

18 בינואר 1945 היה יום בלתי נשכח, תוהו ובוהו שרר במחנה. משאיות נסעו לכל כיוון. הס"ס נבחו פקודות ללא הפסקה. אסירות ממחנה בירקנאו הועברו לאושוויץ. הס"ס חילקו לכל אסיר כיכר לחם, מרגרינה ושמיכה. העמידו אותם בחמישיות ותורים אין-סופיים של אנשים יצאו מהשער שעליו היה כתוב "ארבייט מאכט פריי"  ( העבודה משחררת). אחר כך גם צורפנו לשיירת האסירים. חיילי ס"ס חמושים צעדו לצידנו. כל שלוש ארבע שורות צעדו חיילי ס"ס מימין ומשמאל לשורה. היה קר מאוד. הכביש היה קפוא, השלג נערם בצדדים לגובה 30-40 ס"מ. חיילי הס"ס האיצו בנו ללכת מהר, האחת קרובה לרעותה, כי מי שלא עמדה בקצב ונותרה מאחור נורתה במקום. הדרך הייתה מלאת גופות מתים בתלבושת הפסים  של אושוויץ. אלו היו הקורבנות הראשונים של המסע – טורי הגברים שהקדימו אותנו. ככל שהתקדמנו , כך התרבו הגופות.

בקילומטרים הראשונים הצלחנו לשמור על הקצב. האוזניים , האף והידיים קפאו לנו מהקור. השמיכה נעשתה כבדה בכל צעד שעשינו. צעדנו וצעדנו ללא הפסקה. פלוריקה בכתה שהרגליים שלה קפאו והיא לא יכולה יותר , אבל אמא בשלה :"המשיכו, המשיכו , לא לעצור , לא להישאר מאחור.." אלו היו המילים שאמרה, והן חדרו לראשי כמו במכות פטיש. שמעתי את המילים האלו עוד זמן רב אחרי-כן. מדי פעם שמענו יריות, שגרמו לנו אוטמאטית ללכת מהר יותר. האסירות שפיגרו מאחור ולא הצליחו לשמור על קצב הליכה נורו בראשן. ככל שהזמן עבר, כך נשמעו יריות רבות יותר.

"מאוחר בלילה בחושך מוחלט עצרנו ליד דיר ענק . נדבקנו זו לזו על מנת להתחמם על הקש, ואכלנו את הלחם היבש שקיבלנו בבוקר. פלוריקה בכתה בכי מר על כאבי הרגליים שלה. הנעליים היו רטובות מהשלג והרגליים קפואות. "אל תוציאו את הנעליים" ציוותה עלינו אמא : "הן תקפאנה ולא תוכלו לנעול אותן מחר בבוקר. " כמה שהיא צדקה! כמה בנות שחלצו אותן לא הצליחו למחרת לנעול אותן בחזרה."

כל הלילה נשמעו התותחים ונראו פצצות התאורה שהאירו את האזור כולו. אולי הרוסים יגיעו כבר? העייפות גברה עלינו ולמרות הקור והרעב נרדמנו במהרה.

עם הזריחה חיילי הס"ס העירו אותנו בצרחות . שוב הסתדרנו בחמישיות , והטור החל לנוע . שורה אין סופית של נשים צועדות. שוב נשמעו יריות ונראו גופות מתים משני צידי הדרך.

ביום השלישי למסע הכל כאב לנו , ובאופן מיוחד כאבו הרגליים . היו לנו יבלות כואבות, אבל מי הסתכל בזה, רק ללכת , ללכת . פלוריקה בכתה מהכאבים ומלמלה: "לא מוכנה להמשיך , לא יכולה להמשיך, אשב לי כאן למות , לא אכפת לי. " בקול רם וכעוס טלטלה אותה אמי בבגדיה ואמרה לה שלא תעז לעצור. אסתרינה ושרה תפסו אותה בידיים ומשכו אותה. מאחור נשמעו כל העת יריות והגופות נערמו משני צידי הכביש

לילה זוועתי נוסף עבר עלינו. היום הרביעי למסע החל והטור שלנו התקצר . לא אכלנו ולא שתינו דבר בימים אלו. הלחם שלקחנו עמנו נגמר, היינו כה רעבות וכה צמאות! לא שמענו יותר את התותחים, אבל מטוסים רבים טסו מעלינו. והנה הגענו לתחנת רכבת, שורה ארוכה של קרונות פתוחים עמדו בתחנה. קבוצה של חיילי ס"ס שנופפו ברוביהם קיבלה את פנינו. שפתינו התנפחו מהשלג שאכלונו, והצמאון הלך וגבר. היינו בתחנת הרכבת של גרוס רוזן. העלו אותנו על הקרונות בקללות וצעקות. היינו כמה ימים על הרכבת ללא אוכל ונעשינו עמודי קרח. אחרי כמה ימים הגענו למחנה הנשים הגדול בגרמניה , מחנה רוונסברוק. היה זה מסע ארוך ביותר.

הברחת מזון במחנה "מלחוב"

ממחנה רוונסבורג העבירו אותי למחנה העבודה "מלחוב" . היה זה מחנה קטן בו היו בתי-מלאכה בהם העסיקו את האסירות . יום אחד לקחו אותי מבית המלאכה לקרטונים , ויחד עם שתי בנות אחרות העבירו אותנו לעבודה אחרת, לעבודה במטבח. המטבח היה במרחק של כ-3 קילומטרים מהמחנה. שם קילפנו ירקות ( תפוחי אדה , גזר , כרובית ועוד). היה זה גן –העדן בהתגלמותו! תוך כדי קילוף אכלנו בסתר , גזרים וכרוביות. בנוסף היה גם מרק טעים ומותר היה לקבל מנה כפולה. אמא המשיכה לעבוד בגינון ולכן תמיד חסר לה אוכל.

"כאן צריך להתארגן " – אמרו הנועזות יותר וכולנו הסכמנו. לבשנו את התלבושת עם הפסים ומלמטה לבשנו תחתונים ענקיים עם גומייה וחולצה ענקית רכוסה עם גומיה. הגומיות אחזו לנו את הבגדים היטב מעל הברכיים והבטן. התלבושת התחתונה הרחבה היתה גם היא מבד הפסים, כחול ולבן. סינר על הבטן ומטפחת על הראש השלימו את התלבושת. כל בוקר יצאנו מוקדם מהמחנה לכיוון המטבח בלוויית ארבעהחיילים גרמנים זקנים ועייפים ואשת ס"ס אחת.  מאוחר בערב, לפני שקיעת החמה, חזרנו על עקבותינו. כבר ביום הראשון הברחנו כמה ירקות והבאנו לבנות האסירות במחנה.

הסתרנו מתחת לסינר שתיים-שלוש חתיכות של ירקות . ביקשנו אישור לגשת לשירותים. שם השלכנו את הירקות לתוך התחתונים. הגומיות שמרו שהם לא יפלוט. איזה שמחה הייתה במחנה כל ערב בזמן חלוקת הירקות המוסתרים שלנו לשאר האסירות. בהתחלה נזהרנו והכמויות שלקחנו היו מזעריות. לאט לאט, גבר בטחוננו ולקחנו יותר ויותר ירקות.  בבוקר , ביציאה לעבודה , צעדנו מהר . בערב  בחזרה למחנה עמוסות בירקות, הלכנו לאט ובקושי.

בסופו של דבר , אשת הס"ס עצרה אותן לביקורת וגילתה את הברחת המזון . הבנות הועברו מהמטבח לעבודה ביערות  שם היה עליהן לנסר עצים עם מסור ענק. שם עבדנו עבודת פרך והיינו רעבות כל הזמן.

צעדת המוות השנייה

הראשון למאי 1945 הגיע . הגרמנים הנסערים פקדו עלינו לעמוד בחמישיות. עמדנו לעבור למקום חדש. גם הם וגם אנחנו היינו נרגשים ביותר , אבל הדבר לא מנע מהם לצרוח ולאיים עלינו.

בדרך הארוכה והמפרכת פגשנו טורים נוספים של אנשים צועדים , כולם גברים. בכבישים בהם צעדנו שררה אנדרלמוסיה. מכוניות מלאות באזרחים גרמנים , עמוסות לעייפה , ניסו לפלס דרך בין טורי האסירים. טורים אין-סופיים של אסירים בתלבושת פסים כמונו ותלבושות צבאיות התהלכו להם בדרכים. לאן הלכו ? איש לא ידע . הגרמנים ירו מדי פעם באסירים שפיגרו מאחור ולא הצליחו להדביק את הקצב.

רעם התותחים  לא רחוק מאתנו ומטוסים חגו מעלינו ללא הפסקה. אבל הגרמנים, בהתאם להוראות, המשיכו להרוג בנו עד הרגע האחרון. מדי פעם, בצידי הדרך, הדליקו אנשי הס"ס מדורות ושרפו תיקים וקלסרים עם מסמכים.

החלטנו , חמש היווניות , לברוח משם ולהסתתר בתוך היער. מרחוק נשמע רעש המשאיות העוברות , צרחות הגרמנים , קולות הצועדים ומדי פעם נשמעו יריות.  זמן רב הסתתרנו בתוך היער. עימנו הייתה קבוצה של חיילים צרפתים , שבויי מלחמה,. דיברנו איתם והם אמרו שאי אפשר יהיה להישאר במקום, חובה עלינו למצוא מקום מסתור. שניים מהם יצאו לחיפוש וחזרו שמחים לאחר זמן רב. הם מצאו אסם גדול נטוש. מסתור מצויין . כולנו היינו במצב רע מאוד והרגשנו חלשות , מורעבות וצמאות. יחד עם זאת, הלכנו אתם בשמחה גדולה. עימנו הגיעו עוד כמה נמלטים וגרנו יחד בתוך האסם. הגברים יצאו לחפש אוכל וחזרו כמנצחים, כשהם אוחזים בידיהם שלוש תרנגולות.

ב5 למאי הגיעו הרוסים על גבי הטנקים.

 מקור וקרדיט:

  קוניו-אמריליו, אריקה מרים, סיפורה של אריקה – ניצולה מסלוניקי, עקד, תל אביב, 1999.

תרגם מיוונית : ד"ר ריקי אמריליו

0

תגובות

  • מאחר ואני אוסף ספרים של שורדי שואה מיוון לצורך מחקר ולימוד על יהודי יוון אשמח לקבל את הספר.
    תודה
    יהודה

    יהודה שמש 3 במרץ 2019 20:57

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *