עליזה ויטיס שומרון , בת 15, במסתור בחלק הנוצרי של ורשה.

62

מקור וקרדיט:

עליזה ויטיס –שומרון , "התפכחות" , בתוך בתוך האנתולוגיה חמש ילדות מספרות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

"יד תפסה אותי ודחפה אותי מאחורי הדלת הפתוחה. מה קרה ? דניאל משך אותי , סימן לשתוק.  עכשיו גם אני שמעתי . הדלת החיצונית נפתחה. זאת היא ! שוערת הבית.

אני שומעת קולות רמים. אני מכירה אותה , היא בעלת הנעליים השחורות הרכוסות בכפתור קטן.

אני מוסתרת בין השמלות והחלוקים התלויים מאחורי הדלת. רק

אם תיכנס לחדר השני היא עלולה לראות את הרגליים שלי מבצבצות מבין הבגדים.

קולה רם והחלטי, מתערב בקול חלש ומתרפס של ינקה. שמעתי קטעי משפטים . אני מנסה להתגבר על הרעדה העוברת כמו גל בגופי.

קולה מאיים. אני קולטת את הגלים. יהודים, משטרה , מיד. היא כבר צווחת וינקה מסבירה משהו.

סוף סוף טריקת דלת . הלכה.

אמא מוציאה אותי מהמחבוא שלי . גם היא רועדת. היא מחבקת אותי ואני בכל כוחותי רוצה לשאוב ממנה ביטחון , כמו פעם.

"אמא, מה היא רוצה? " אבל היא פונה לדניאל. "

"צא , דניאל. המחבוא שלנו נשרף, היא יודעת שאנחנו מסתירים מישהו, לא עושה רושם שהיא יודעת את מי , אותך או את פאניה. צריך לתת לה כסף , לשמן אותה. ביקשנו שתחכה עד מחר" . אמא הייתה חיוורת אבל מעשית. היא שלטה במצב , זה הרגיע אותי.

הייתה לי תוכנית למקרה שאתגלה. לפני שיצאתי מן הגטו קיבלתי כתובת מהמדריכה שלי בתנועה, רות.

היא זו שבישרה לי על החלטת המפקדה לשלוח את הנערות הצעירות מהתנועה לצד הארי, למנזר אחד , בהסכמתה של אם המנזר.

בעוד אנו מדברים עדיין המומים, פתאום שוב נקישה על הדלת, הפעם חזקה מאד.

דניאל גלש במהירות למסתור ואני מאחורי הדלת הפתוחה , שומעת הכול.

שוב היא , אבל הפעם נשמע גם קולו של גבר , קול גס וחד.

"שהיהודי יצא מיד ! אני לוקח אותו אתי".

באותו רגע ידעתי מה עלי לעשות . יצאתי מהמחבוא. נעמדתי באמצע החדר, מול איש במעיל עור. ראיתי את ינקה קורסת על כיסא ואמא עומדת כמאובנת.

קלטתי את מבטה השואל , מדוע ?

אין ברירה , רציתי להגיד לה, אני ילדה , אולי ירחמו עלי, אולי אצליח לברוח אבל את דניאל יובילו מיד לגסטפו ויענו אותו. מחר אני אלך אל המנזר הזה , אני מבטיחה.

אבל אמי רק הסתכלה עלי באימה כאילמת.

איש לא אמר כלום כאשר פניתי אל אמי ואל ינקה ואמרתי להן , "תודה שריחמתם עלי והסתרתן אותי, לא אשכח זאת." גם אז היא לא זעה.

יצאתי אחריו אל החושך . עכשיו ראיתי היטב את אודם השמיים מהצד של הגטו הבוער.

הלכתי זרה בעיר שבה נולדתי. אנשים אדישים חלפו על פנינו, איש מהם לא ניחש למה הנערה הזו נשרכת אחרי האיש במעיל עור שחור.

ראיתי אותו עכשיו. איש קצר קומה, מרובע . כרס קטנה בצבצה, המעיל לא היה סגור. לא ראיתי את פניו . הלכנו מהר. לפתע נעצרתי. גם הוא. הסתכלתי מסביב, פנס הרחוב היה די מרוחק ואורו היה קלוש ביותר.

"לאן אתה מוביל אותי? " התרסתי בפניו באומץ שהפתיע גם אותי.

"לתחנת המשטרה הקרובה, או לגרמנים, מה את מעדיפה ? "

ידעתי שאין לי זמן להיסוסים. עכשיו , מייד, באומץ , להמשיך :

"מה יצא לך מזה שתמסור אותי ויהרגו אותי? אני ילדה , רק בת חמש-עשרה, עוד לא חייתי. מותי יעיק על מצפונך לכל חייך. אתה תישרף בגיהנום. ישו אמר שצריך לרחם ולא למסור אותי.  הוא היה יהודי , כמוני! , הוא לא יסלח לך".  המילים התפרצו בלי כל שליטה , כאילו תמיד היו מוכנות.

"נו דופה ( תחת) , חצופה את , יש לך כסף? "

הוצאתי את האוצר שאמא הכינה לי לשעת צרה, תפור בתור מכפלת שמלתי.

נתתי לו הכול, אלף זלוטי, בשני שטרות. הוא לקח ו.. החזיר לי שטר אחד.

"קחי , אולי עוד פעם יתפסו אותך." לקחתי ביד רועדת.

"נו , לאן את רוצה ללכת? "

אני רוצה לנסוע להנריקוב , להורי היו שם ידידים".

הוא לקח אותי אל דירת אחותו. האישה קיבלה אותנו באדישות, כאילו הייתה רגילה לביקורים כאלה.  נתנה לי פרוסת לחם וצלחת מרק תפוחי-אדמה.

"מחר בבוקר אבוא לקחת אותך לתחנת הרכבת, זה מקום מסוכן לשכמותך, איפה החפצים שלך ? "

לא האמנתי למשמע אוזני. הוא גם רוצה להביא לי את חפצי? הסחטן בעל המצפון? הוא פשוט מתפרנס מלכידת היהודים? כמו שינקה אמרה לי : זמנים קשים. זה עיסוק. המקצוע שלו.

"אצל הפולנים הטובים שהסתירו אותי", עניתי.

"טוב כתבי להם פתק שיתנו לי אותם".

העברתי את הלילה נים לא נים על יצועי שפרשו על השולחן.

בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי שאם עד כה הצלחתי לשרוד , אצליח הלאה, אפילו שאני לגמרי לבד. גם אבא נסע בקרון מצחין לגמרי לבד . גם אמא נשארה לבד. היא תצטרך לברוח מהדירה ההיא.

המוות הוא אישי , עסק פרטי לגמרי- אין להתחלק בו עם איש. הרגשתי בחזי כוח חיים עצום . יש עוד זמן לחשוב על המוות . הוא לא יברח. אני רוצה לצאת אל העולם, אני לא אוותר.

האיש במעיל  העור בא. תחנת הרכבת שרצה מלשינים, שוטרים וגרמנים . האיש קנה לי כרטיס והכניס אותי לקרון. לא ידעתי איך מודים ללוכד היהודים .

"יהיה אלוהים אתך" , אמרתי ונסוגותי פנימה. אכן , הייתה זו רכבת נוסעים רגילה ואנשים רגילים ישבו בה ואכלו לחם בנקניק."

מקור וקרדיט:

עליזה ויטיס –שומרון , "התפכחות" , בתוך בתוך האנתולוגיה  חמש ילדות מספרות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

 אודות עליזה ויטיס –שומרון

ניצלה עם אמה ואחותה הצעירה מהמחנה הנורא ברגן-בלזן . אחרי השחרור יצאה בדרך לא דרך ארצה, ובעקבותיה הגיעו גם אמה ואחותה.

היא הייתה בת אחת-עשרה כאשר פרצה המלחמה ונעקרה מילדותה. היא נולדה בוורשה, עברה את כל תלאות הגטו , את הגירוש הגדול, הסלקציה המפורסמת ואת הרעב הנורא. בגטו הצטרפה אל תנועת "השומר הצעיר" , אשר הטביעה את חותמה על כל חייה.

בין הגירושים היא מילאה שליחויות במחתרת מטעם "הארגון היהודי הלוחם" , אך לפני המרד נשלחה להסתתר ב"צד הארי" , נושאת בליבה את שליחותם של הלוחמים כדי לספר את סיפור גבורתם. היא מספרת את תולדותיה בספר אשר יצא מטעם "בית לוחמי הגטאות" בשם "נעורים באש" . היא בנתה את חייה בקיבוץ , שם גדלו שלושת ילדיה, הייתה כל חייה מורה ויועצת חינוכית, אך מעולם לא שכחה את חובה לחבריה שנותרו בגטו.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *