רות קליגר בת 9 , ילדות בוינה בתקופת הנאצים

175

רות קלוגר , ילידת 1931 , וינה

לעתים הייתה הילדה רות קלוגר בת 8 מאחרת לבית הספר היהודי בוינה.

כותבת רות קלוגר בספר זיכרונותיה: בסופו של דבר לא הייתה לכך חשיבות אם הגעתי לבית הספר בזמן או איחרתי. זה היה אחד הדברים שנעשו לא רלוונטים לנוכח שאלה חשובה יותר מי וכמה מחברי לכיתה נעצרו בלילה ע”י הנאצים בוינה. מיום ליום פחת מספרנו. כשנותרנו מעטים מדי סגרו את ביה”ס ואנחנו נשלחנו אל בית ספר אחר שהיו בו אותם הקשיים והסכנות . כיתות הלימוד היו ישנות ומוזנחות יותר. הילדים שנותרו לבשו בגדים מרופטים שעברו מיד ליד.

בארבע שנים למדתי בשמונה בתי ספר שונים. בתי הספר שהורשינו ללמוד בהם בווינה התמעטו ונעשו מרוחקים יותר . היה עלינו לנסוע ברחבי וינה בחשמליות וברכבת התחתית וכל שהתארכה הנסיעה היינו חשופים יותר למבטי השנאה  והעויינות של הוינאים. ברגע שיצאתי מביתי  הייתי בשטח אויב שראה את הטלאי הצהוב וזיהה אותי.

נאלצתי לוותר על דברים רבים שרציתי לעשת בוינה , כגון רכיבה על אופניים .

ססמאות ושלטים אנטישמיים ברחובות היו בין חומרי הקריאה הראושנים שלי בוינה כילדה.  נאסר עלי ללכת לשחות או להחליק על גלגיליות וגם לרכב על אופניים. בגיל שבע כבר לא הורשיתי לשבת על ספסל בפארק בוינה כי הדבר נאסר על יהודים. אישה יהודיה אחת , בת גילי לערך , סיפרה לי על ההתנסות הראשונה שלה עם הנאצים בווינה. זה היה בארגז חול, היא אומרת. היא שיחקה בארגז חול ואחת האמהות הוינאיות האריות פשוא זרקה אותה החוצה. להיזרק מארגז החול שלנו בשרירותיות בידי הורים של ילדים אחרים – זו הייתה החוויה המובהקת של בני דורי, ילדי הגן ותלמידי כיתות א’ בווינה של היטלר.

הייתי בווינה כמו כלב צעיר בלי פעילות גופנית . בית הקברות היהודי בווינה היה הפארק ומגרש המשחקים שלנו. רק שם הותר לנו  הילדים היהודים לשחק . הפארקים בווינה היו סגורים בפני היהודים.

ב1940 בהיותי בת תשע נזרקתי מבית קולנוע וינאי שם הלכתי לראות את הסרט “שלגייה” . הכניסה ליהודים הייתה אסורה אבל אני העזתי להיכנס ( עוד לא היה אז חובת ענידת טלאי צהוב ) . נזרקתי מבית הקולנוע בצורה משפילה בעקבות הלשנה של נערות וינאיות  מהשכונה שהכירו אותי כיהודיה.””

וינה הייתה איפוא לבית הכלא הראשון שלי . כמו כל בית כלא דיברנו בלי סוף על חופש ובריחה, כלומר על הגירה, אבל לא היה לנו כסף כי אבי ברח לצרפת והנאצים בוינה החרימו את רכושנו והפקיעו את חשבון הבנק שלנו . המשכנו לחיות בעוני בוינה עד שנת 1942 אז נשלחנו למחנות הריכוז . היינו אחרוני היהודים שגורשו מווינה לטרזינשטט במה שקרוי משלוח בית החולים של ספטמבר 1942.

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *