אברהם בינט, שנשלח למחנה ההשמדה בגיל שש עם אמו ושני אחיו, זוכר היטב את היום שבו קועקעו על זרועו הספרות 140005. "מיד כשהגענו למחנה עברנו סלקציה", הוא מספר. "את אימא שלחו ימינה לעבודה ואותי, את אחי התאום ואת אחותי הקטנה שלחו שמאלה לתור ל'מקלחות' ובעצם לתאי הגזים ולמשרפות". שלושת הילדים ניצלו בדרך נס כשקצין גרמני שלף אותם ומסר אותם ל"ניסוייו" של הצורר הנאצי יוזף מנגלה.
“דקות לפני המוות הבטוח ניצלנו", משחזר בינט, שנולד בצ'כוסלובקיה וגורש לאושוויץ ב-1944. "אחרי שהפרידו אותי מהתור הגיע השלב של הקעקוע. זה לא היו רק חותמות, עשו את זה באמצעות סיכות והדיו נכנס אל הבשר לעור. זה היה הליך כואב מאוד, קשרו לנו את הידיים אל השולחן ועמדו מסביב חיילי אס.אס עם מכונות ירייה. מאז המספר הזה ליווה אותי לכל מקום".
שלושת הילדים שהופרדו מאמם שרדו במשך תשעה חודשים את התנאי הבלתי-אפשריים של מחנה ההשמדה, שכונה על ידי הניצול והסופר ק. צטניק "פלנטה אחרת".
בינט, שעלה לארץ ב-1950, סיפר: "זה היה גיהינום שאנחנו ניצחנו". בארץ הקים בינט משפחה ענפה: חמישה ילדים, 19 נכדים ותשעה נינים. "המספר היה בשבילי תזכורת תמידית לזה שהגרמנים רצו להשמיד אותי ואת המשפחה שלי. אני לא יכול לעשות להם כלום אבל המשפחה שהקמתי זו הנקמה שלי".
1
