"אמי החלה לעבוד, דבר שזיכה אותה ב"שיין" לבן (תעודת עבודה ).
היציאה, יחד עם קבוצות העבודה, אפשרה לאמי לקיים סחר חליפין עם הפולנים ולהבריח לגטו, תמורת חפצים שהביאה מהבית, מצרכי מזון חיוניים.
ביום כיפור, 1 באוקטובר 1941, נערכה האקציה הראשונה בגטו. אמי הייתה בעבודה ואני שיחקתי בחצר סמוכה. פתאום הבחנתי בתכונה רבה על יד השער ובחיילים גרמנים, יחד עם שוטרים ליטאים, קופצים מהמשאיות ולוכדים יהודים. נבהלתי ומיהרתי הביתה, מקפיד שלא לעורר כל תשומת לב. בדרך ראיתי ליטאים מכים איש זקן שנשען על מקלו.
הבחנתי גם שאחד הליטאים עוקב אחריי. בסופו של דבר הגעתי הביתה בשלום, ואז הופיע הליטאי. הוא דרש להציג לו את "השיינים",שאם לא יוביל אותנו למשאיות. כבר אז הבנו את מה שהוכח עם הזמן כוודאי – משמעות הדבר – מוות!
לחיהל'ה, קרובת המשפחה שבעלה עבד, היה שיין מתאים, וכך תפס הליטאי רק אותנו – את אחי ואותי. רועדים מפחד פרצנו בבכי, אך בשל תושייתה הגואלת של חיהל'ה, שבתחנוניה, ויותר מזה – בכספה, הצליחה לשחד את הליטאי, ניצלנו!
בערב, כשחזרה אמי סוף סוף מהעבודה, לא היה גבול לשמחתי, אך לא לזמן רב – האקציה התחדשה בלילה.
שוב הייתה סכנה לקיומנו. תוקף השיין הלבן שהיה ברשות אמי נגמר והיה עלינו להסתתר. בלית בררה, מאחר שלא היה לנו מחבוא ("מאלינה",בשפת יהודי וילנה) ,ירדנו לחנות בקומת הכניסה. חזית החנות, שהייתה ריקה מסחורות, פנתה לרחוב והייתה נעולה, אך הייתה לה גם כניסה אחורית מכיוון חדר המדרגות שלנו. העברנו את הלילה בחושך ובדממה. שמענו את צעקות החיילים ואת תחנוני הקורבנות.
שוב שיחק לנו המזל (כפי שיקרה לא אחת בעתיד) – שוב ניצלנו!
מקור : אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ , 2013
