אחרי מות: 2019-1933
מאת : עופר אדרת , עיתון "הארץ" , 11 לאוקטובר 2019
גם אחרי 70 שנה בארץ נותרה פולניה: אורנה קרת
על קורותיה בשואה לא סיפרה, כדי לא להכביד על ילדיה. היא עלתה לארץ כדי לממש את בקשתו האחרונה של אביה, אך לישראליות התקשתה להתרגל: "אני לא יכולה לראות את הנכד שלי מנגב חומוס עם פיתה". אמו של אתגר קרת נפטרה בגיל 85.
חבריה של אורנה קרת, שמתה בחודש שעבר בגיל 85, צחקו ואמרו שהיא האשה היחידה בעולם שמבגרת את עצמה. למרות העובדה שבתעודת הלידה שלה כתוב שנולדה ב–1934, היא התעקשה תמיד כי היא מבוגרת יותר. "כשטענתי שנולדתי בנובמבר 1933, כולם אמרו שמשהו התבלבל לי. 69 שנים חיכיתי כדי להוכיח שאני צודקת. עכשיו שירגישו טיפשים שלא האמינו לי", אמרה ב–2015 בראיון לפאבל סמולנסקי (שתורגם לעברית בידי מיכאל הנדלזלץ ופורסם ב"אלכסון").
את ההוכחה סיפקה תעודת הלידה שלה, שאותה מצאה בפולין. נכתב בה כי באביב 1934 התייצב אביה, יצחק יוסף קוז'וך, "בן דת משה", בלשכת מרשם התושבים בפולין במעמד שני עדים — סוחר ויצרן גרביים. קוז'וך הודיע, כי בנובמבר בשנה החולפת ילדה רחל אייזנווסר את בתו, פייגה. פקיד הרישום הוסיף הערה, כי האיחור בדיווח על הולדת הילדה נבע מ"רשלנות" ראויה לגנאי של האב, אך לא ננקטו נגדו צעדים משפטיים.
קרת נולדה בעיר משצ'ונוב בקרבת ורשה. בין מלחמות העולם חיו בה כ-2,200 יהודים, כמחצית מהאוכלוסייה. בבעלות אביה היתה תחנת דלק קטנה. בביתה היתה טלפון, אחד הבודדים בעיירה. כשצלצל הרימה את השפופרת וענתה, "מרכזיה". סבא שלה היה חסיד ורופא. כשהרב של העיירה ביקש ממנו להציל את הנערים היהודים מגיוס לצבא הצאר, הוא היה פוצע אותם כך שייפסלו לשירות, אך בלי לגרום להם נזק ממשי. לימים, בגטו ורשה, ביצע ניתוחים בשולחן המטבח.
ב-1939, עם פלישת הגרמנים, קרת קיבלה שוקולד מאחד החיילים. בהמשך הגרמנים הובילו יהודים רבים לבית הכנסת והציתו אותו. אמה של קרת לקחה אותה ואת אחיה הצעיר והחלה לברוח לכיוון ורשה. אביהם שירת בצבא הפולני. בדרך לא דרך הצליחה קרת להימלט מחוץ לחומות הגטו עם אביה. תחילה סייעה לה האומנת שלה לשעבר. בהמשך – זונה, שכלל לא הכירה. אמה ואחיה נרצחו. קרת אימצה זהות של פולניה קתולית, והפכה מפייגה היהודית לאירנקה פלה קוזלובסקה, מצוידת במסמכים מזויפים של בעל הבית הפולני בו גרו בטרם נמלטו לוורשה. לימים, בישראל, בחרה בשם ארנה, הדומה לאירנה.
"הלכתי לכנסיה, עברתי הטבלה, שרתי במקהלה. את לימודי הדת בבית הספר השלמתי בציון טוב מאוד", אמרה. בהמשך, כך סיפרה, ראתה "אנשים בורחים מהלהבות ונופלים מהחלונות" בגטו. אביה נהרג ב-1944 במרד ורשה הפולני, בו נלחם בשירותו של בוּר קומורובסקי, מפקד "ארמייה קריובה", המחתרת הפולנית. "היתה לי תחושה מפחידה שלעולם לא ישוב. כל הלילה התפללתי לישו שיציל את אבי, שלא יילך למלחמה ההיא", אמרה.
כשנפרדו, ביקש ממנה לעלות לארץ ישראל. "הוא אמר לי שאני היחידה מהמשפחה ששרדתי, ואני צריכה להקים דור חדש. הוא רצה שזה יהיה בארץ ישראל", אמרה. אחרי המלחמה מילאה את הבטחתה.
על קורותיה בשואה לא דיברה. "לא רציתי להפוך את החיים של הילדים שלי לכבדים. רציתי לגדל אותם כילדים נורמלים. רציתי לחיות כאן ועכשיו, ולא הייתי מוכנה להתמודד עם הזיכרון שלי", אמרה. "זה נעול פה חזק, זה סגור בריצ'רץ', אם הוא קצת נפתח, זה קורע אותי", הוסיפה בראיון ל"די צייט" הגרמני, שתורגם בידי ענת פרי ופורסם בבלוג שלה.
אחרי המלחמה למדה עברית בבית יתומים, ועלתה לארץ בהפלגה מנמל מרסיי בצרפת. "חשבנו שניחנק, לא היה אוכל ומים, זה היה נס ששרדתי", סיפרה על ההפלגה. כשעגנה בנמל חיפה, כך סיפרה, האוניה טבעה עם המזוודות שלה, שהכילו את היומן שכתבה במלחמה, את התמונה של אמה וכמה תכשיטים. בטרם ההפלגה קנתה שמלה ונעליים יפות. "רציתי להיראות אלגנטית. אמרו לי שאני משוגעת, כי במקום אליו אני הולכת יש חול, שלא מתאים לנעליים יפות כאלה", אמרה. את צעדיה הראשונים בחיפה עשתה יחפה, אך עם בגדים יפים.
קבלת הפנים בארץ זכורה לה כחוויה קשה. "הישראלים ריחמו עלינו, שנותרנו בחיים, ושאלו למה לא נלחמנו. הם לא הבינו שאנחנו ילדים ללא הורים", סיפרה. "עברנו נהר של דמעות ודם כדי להגיע לכאן – ואיזו קבלת פנים…", אמרה בצער. מחיפה הגיעה לתל אביב. בבקרים למדה ובלילות עבדה במפעל נעליים. "הורי היו בגן עדן, אז על כדור הארץ הייתי עצמאית, ולא הייתי צריכה שמישהו ידאג לי", אמרה.
לימים נישאה לאפרים קרת, אף הוא ניצול שואה מפולין. 52 שנים חיו יחד, עד מותו ב-2012. שלושה ילדים הביאו לעולם. בן הזקונים הוא הסופר אתגר קרת. אחיו, נמרוד, הוא איש מחשבים שחי בתאילנד ("אנרכיסט אנטי ציוני, ממקימי עלה ירוק", לפי אתגר); אחותם, דנה, היא חרדית שגרה במאה שערים.
בישראל הפסיקה קרת ללכת לכנסיה. לימים, כשבתה חזרה בתשובה, היא אף הוציאה מביתה את כל הסממנים הנוצריים. "לא רציתי שהיא תדע שהיו לי אותם", אמרה. ב-2015, כ-70 שנה אחרי שעזבה את מולדתה, חזרה לבקר בפולין בלוויית בני משפחתה. "
היא עבדה בתחום הפרסום. לישראליות התקשתה להתרגל. "אני אוכלת חומוס וטחינה עם לחם. אני לא יכולה לראות את הילד והנכד שלי מנגבים חומוס בפיתה", הודתה. "אני מתגעגעת לפולין, לריחות, לפרחים ולמראות. ריח התפוחים, ריח הלילך, זו הילדות שלי. פה, בישראל, לתפוחי העץ יש טעם של תפוחי אדמה".
בצילום הפתיחה : אפרים ואורנה קרת , באדיבות המשפחה
0
