בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעור בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה.
היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית המחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחובות ומחייכים.
בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו מן השמחה לאיד, כמו אמרו: " כל השנים מחקתם מאתנו על שערבבנו עניין בעניין , זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח." . היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים.
הם חגגו את החופש שלהם באופנים שונים: הם שכבו פרקדן בפארק, שרו , והצעירים שביניהם היו מחמיאים לנערות ולנשים צעירות , אבל רוב הזמן היו יושבים על הספסלים בגנים הציבוריים ומחייכים.
אל הילדים הם התייחסו כאל שווים. היו יושבים בשיכול רגליים ומשחקים באבנים, בדומינו, בשח, בכדור ואפילו בכדורגל. הורים מפוחדים היו יוצאים מכליהם ומתנפלים עליהם. המטורפים למדו לזהות הורים אלה והיו נמלטים על נפשם בעוד מועד.
היו בקרבם גם שומרי מסורת שהיו מתפללים, אבל רובם היו שקטים. היו בקרב המטורפים גם רופאים, עורכי דין ועשירים שילדיהם גזלו מהם את רכושם.
הם אהבו לשחק אתנו הילדים, אבל לא ידעו לנצח . אנחנו היינו טובים מהם. למראה הפסד היו פורצים בצחוק וכמו אומרים : "אפילו הזאטוטים טובים מאתנו" .
שוטרי הגטו לא חסו עליהם. נגזר עליהם להיות ראשונים לשילוח . אפילו המשפחות שלהם לא ניסו לחלץ אותם. השוטרים אחזו בהם בגסות והעלו אותם על משאיות .
באחת האקציות ראיתי משאית עמוסה מטורפים. האנשים זרקו להם פרוסות לחם, חתיכות פשטידה ותפוחי אדמה צלויים. הם ניסו לתפוס את הפיסות בעודן עפות , כמובן , ללא הצלחה. הם עמדו ליד סורגי המשאית וחייכו, כמו אומרים : "מעולם לא הצלחנו לעשות את המעשה הנכון, משום כך לא אהבנו אותנו. אבל עכשיו, כשאנו נפרדים מכם, למה אתם סוקלים אותנו ? אוכל לא נחוץ לנו עכשיו. מעט תשומת לב הייתה מקילה עלינו. במקום זה אתם מורחים אותנו באוכל תפל" . בהבעה זו נסתלקו מאתנו לעולמים.
מקור וקרדיט :
אהרון אפלפלד , סיפור חיים, הוצאת כתר ,1999.
הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט
0
