בגטו ורשה היינו שנתיים וחצי , מנובמבר 1940 עד מרס 1943.
בנובמבר 1940 ריכזו הגרמנים בשדה פתוח את כל היהודים של ז'רררדוב והסביבה , אלפי אנשים . שם נשארנו , ללא אוכל , ללא מים , במשך יומיים או שלושה.
חודש נובמבר בפולין הוא חודש קר . לא היו לנו בגדים מתאימים כי רובם נעזבו בדרך אל השדה הפתוח . אנחנו , הילדים , סבלנו יותר מכולם. נשמעו צעקות ובכי ללא הרף.
פולנים רבים באו לראות את המחזה ורוו נחת.
הגענו לשדה הפתוח מבוהלים , מותשים ומבולבלים. סביבנו היו גרמנים, שהצליפו בשוטים, צעקו , הרביצו באלות , שילחו בנו כלבים. וכך קרה שפתאום, כהרף עין , מצאנו את עצמנו בגיהינום . כעבור יומיים , אולי קצת יותר, הריצו אותנו אל תחנת הרכבת של ז'ררדוב . היינו מוכי הלם , בפרט הילדים הרבים , כמוני שהלכו , חלקם רצו. לאורך כל הדרך עמדו פולנים שנראו שבעי רצון, קיללו , צחקו ובעטו. הייתי אז בן שש.
בתוך שעות בודדות הפעילו הגרמנים לחץ אדיר , מלווה באלימות ובהשפלה שלא נראתה כמותה. כך השיגו את מטרתם , שברו את רוחם של ההמונים היהודים שנאספו בשדה הפתוח. רק במבט לאחור אפשר להבין , שלרשות היהודים שם לא עמדה שום אופציה מעשית , זולת לקבל את התכתיבים של הגרמנים, שנתמכו על ידי מרבית האוכלוסייה שסבבה אותנו . איש מהיהודים לא יכול היה לברוח. אם לא הגרמנים , כי אז פולנים היו עושים בו שפטים.
אחרי הרבה תלאות ובתחושת עלבון הגענו לרכבת, קרונות משא חיכו על הרציף. מהומה , צעקות של הגרמנים, שוטרים פולנים, הבכי של הילדים . זה היה נורא. נדחסנו פנימה, אמא החזיקה את יקיר הפעוט על הידיים ואבא שמר עלינו מפני הדוחק שהיה שם, שמר בעיקר שנשאר יחד, שאם נופרד , ספק גדול אם שוב נמצא זה את זה . דבר לא בא לפינו שלושה ימים .
אינני יודע כמ זמן בדיוק נמשכה הנסיעה לוורשה , לי זה נראה כמו נצח.
הגענו לתחנה בוורשה , ומשם הצעידו אותנו ברגל אל הגטו. בדרך שמענו גם יריות. ההורים לא גילו לנו אבל הבינונו שהגרמנים יורים במי שמתקשה בהליכה. לאמא ואבא היה קשה לשמור על שלושה ילדים קטנים. זה היה מעשה גבורה של ממש, שלא כולם עמדו בו, והיום אני מבין אילו מסירות והקרבה נדרשו מהם,משהו על-אנושי.
על אף התנאים בשטח , היו בקרב היהודים כאלה שבכל זאת ניסו לשמור על צלם אדם , להתחשב בילדים הקטנים ולעזור להם. זה היה מאבק מהותי , אמיתי , על החיים עצמם , כשהגענו לגטו , כל משפחה ניסתה להיכנס לדירה מתאימה לה ככל האפשר . אנחנו , כיוון שהיינו משפחה עם שלושה ילדים קטנים , לא הספקנו להגיע לחדרים. כך שעות רבות נשארנו בחדר המדרגות. .
מישהו בא לבניין שהיינו בו , כנראה מהוועד היהודי , וניסה לעשות סדר וצדק. היה מאבק על כל פיסת שטח . אינני זוכר מה בדיוק קיבלנו , אבל נראה לי שהיה לנו חדר אחד ובו גרנו יחד תקופה ארוכה.
מקור וקרדיט :
אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021
עמודים 80 -82
המלצת המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!
ראו גם :
אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.
גדוד הצנחים
"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.
