אוקדיה ירומירסקה (Leokadia Jaromirska) חיה בביאלולקה (Bialoleka), פרבר של העיר ורשה. באחד הבקרים באוקטובר 1942, בעודה פוסעת לעבודה יחד עם אשה נוספת, שמעה בכי של ילדים והבחינה בילדה קטנה ובתינוקת בת 8 חודשים שננטשו ליד גדר של מנזר. שנים רבות אחר כך סיפרה כיצד אספו את הילדות. היא שכנעה את האשה השנייה לקחת את הילדים אל ביתה. בסיום יום העבודה מיהרה אל ביתה של האישה וגילתה שהאישה נבהלה ולקחה את הילדה המבוגרת אל תחנת המשטרה. לאוקדיה לקחה איתה את התינוקת לביתה.
עם התגברות הרדיפה של היהודים, היו הורים שראו שסכנת מוות מרחפת מעל ראשם וקיבלו את ההחלטה הקשה מכל להיפרד מילדיהם בתקווה שכך יוכלו להנצל. זה היה המקרה של גולדה וגרשון יוניש (Golda & Gershon Jonisz), שבניסיון נואש להציל את בתם השאירו אותה ליד חומת המנזר וחזרו לגטו.
ללאוקדיה לא היו ילדים. בעלה בולק (Bolek) נאסר ב-1940 ובתור אסיר פוליטי נשלח לאושוויץ. למרות שבקושי הצליחה להתקיים מעבודתה במפעל גרמני, החליטה לאמץ את התינוקת וקראה לה בוגומיליה (Bogumila) שמשמעותו – אהובת האל, או בחיבה – בוגושיה. מתוך הכנסתה המזערית, שילמה ירומירסקה לילדה לטפל בבוגושיה בשעה שהלכה לעבודה. בקושי רב הצליחה למצוא דרך לפרנס את התינוקת ואת עצמה, ואפילו לשלוח חבילות לבעלה שהיה כלוא כל אותה העת באושוויץ.
כאשר הרוסים התקרבו, לאוקדיה נאלצה להתפנות מביתה. היא לקחה איתה את הילדה והשתיים נדדו ממקום למקום בחיפוש מתמיד אחר מזון ומקום לינה. למרות שהתנאים היו קשים מאוד, בוגושיה זוכרת בעיקר את החום והאהבה שירומירסקה העניקה לה. את כוחה שאבה ירומירסקה מן האהבה שלא ידעה גבול אל הילדה, ובכוחה של אהבה זו הצליחה לסוכך ולהגן עליה מהסכנות ומהקור ולטפל בה כאשר היתה חולה.
כאשר המלחמה הסתיימה חזר בולק, בעלה של ירומירסקה, מאושוויץ תשוש וחלש. הזוג חזר לחיות בביאלולקה בבית הרוס וניסה לשוב למסלול של חיים תקינים.
