שושנה סיגלר גרה באשקלון. היא ילידת 1933. לפני שנה וחצי הוציאה ספר שכתבה על אמה ולו קראה "בשארית כוחותיה". "היינו שבעה במשפחה – ההורים שלי וחמישה אחים", היא מספרת, "דיברו על הגרמנים שאמורים להיכנס לפולין, נסענו לביאליסטוק, בפולין, שם הקימו גטו. אפילו לא ידעתי מה זה גטו, אבל ידעתי שיש ריכוז גדול של יהודים. שמו אותנו כמה משפחות בבית אחד ופתאום לא היה לנו כלום. לא בגדים, לא כלום. אמא שלי שלחה אותי לקנות דברים, כי היה לי מראה 'סלבי' הייתי בלונדינית ועם עיניים בהירות. קניתי לחם אצל נוצרים כי החנויות של היהודים פשוט נהרסו. אני זוכרת פעם אחת שהגברת מהחנות אמרה 'למה את יוצאת ככה בלי בגדים? האף שלך קפוא, הנה קחי את הלחם ותגידי לאמא שתמרח לך משהו על האף כי הוא קפוא'. אמא באמת מרחה לי על האף שומן אווז, אני לא יודעת איך היא הצליחה להשיג את זה אבל זה עזר לי".
לפני שנה היא לא סיפרה את עדותה בגלל הסגר. "היה לי מאוד קשה. הייתי לבד כל היום ובערב באה הבת שלי לילי לבקר אותי", היא אומרת. "הייתי גם 12 יום בבידוד. תודה לאל שעברנו את זה. התחסנתי פעמיים, השגרה קצת חוזרת. בעמותת 'עמך' ביקשו שאשיר שיר השנה ביום השואה, רוב הדברים יהיו מוקלטים כי לא היה זמן להתכונן. אשיר שיר ביידיש. אנחנו נתארח בבסיס חצור, שם ביקשו ממני לתת עדות מול החיילים, זה מאוד מרגש אותי ויש קצת יותר חששות מאשר ביד לבנים כמו שאנחנו עושים כל שנה. אני מקווה שאני אוכל לעבור את זה".
בשואה אביה הצליח להבריח את המשפחה לקזחסטן ברכבת משא. לאחר שסירב לחתום על אזרחות רוסית הם הוגלו לאזור מרוחק בקזחסטן. "אבא היה צריך ללכת הרבה קילומטרים כדי להשיג כמה גרעינים, שאמא כנראה בישלה ומזה יכולנו להמשיך לחיות. אבא לא נותר בחיים, הוא נפטר במקום ההוא. אמא לקחה אותנו בשארית כוחותיה ונדדנו ימים ולילות ללא מזון". בהמשך אמה חלתה ונפטרה.
"הפרידו את אחי התינוק לבית יתומים אחר. רעבנו כל הזמן. תמיד הסתכלנו על הרצפה לחפש משהו לאכול. הלכתי לבקר את אחי התינוק בבית יתומים השני, הוא היה בערך בן שנתיים-שלוש וכבר ידע קצת לדבר, הוא כל כך שמח והתרפק עליי ורצה שאני אקח אותו ולא יכולתי, כי הייתי בבית יתומים שלי. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. נשארנו ארבעה ממשפחה של שבעה".
בהמשך הפכה לאחת מ"ילדי סלבינו", כ-800 ילדים יהודים, ניצולי השואה, שרוכזו בבית עליית הנוער "בית שיזופולי", בעיירה האיטלקית סלבינו, בין השנים 1945 ל-1948 ונוהל על ידי משה זעירי, מורה לעברית ושחקן בתיאטרון הבימה.
"כל הזמן פחדנו שלא יהיה לנו אוכל. עליתי לארץ בגיל 15 רק עם אחותי. אחי עלה יותר מאוחר", היא מספרת. היא הכירה את בעלה בגיל 17 ובגיל 19 כבר הפכה לאמא. "אני סבתא לשמונה נכדים ונינים", היא אומרת. "התראתי עם הנכדים והנינים בחג פסח אחרי שלא נפגשנו במשך שנה. היה מרגש".
0
