ההישרדות של הילדה אגנס עזריאל , בת 12 במחנה אושוויץ

370

"נולדתי בהונגריה בשנת 1930 ,בעיר דברצן. הייתה לי אחות בשם אווה שהייתה קטנה ממני בשנה וחצי. אבי היה שותף במפעל לניקוי נוצות. הוא נולד בכפר לא רחוק שנקרא דלצקה' היו לו 10 אחים . בחגים היינו עם הדודים וכל המשפחה בבית של סבא וסבתא בכפר. היה בבית שלהם מטבח חיצוני ומטבח פנימי כי הם שמרו על כשרות

סבא שלי היה קונה מאיכרים נוצות למפעל של אבא. את הסחורה במפעל היו מייצאים גם למדינות אחרות . אני למדתי בבית ספר לנזירות. התקבלו אליו רק 3 יהודים . בעיר הייתה חשמלית והייתי נוסעת בה למרכז העיר. היינו הולכות לבריכה כצעירות היו שם למעשה 3 בריכות:חמה, פושרת וקרה. היה גם קולנוע בעיר . אבא נפטר בשנת 1939 מניתוח אפנדיציט. אמרו שהרופא הצבאי הרג אותו בכוונה . לאחר שאבא מת הייתי באה לקבר שלו מידי יום – זה היה קצת רחוק והייתי צריכה לעבור מסילת רכבת. הבאתי לקבר שלו אפרסקים ואגסים שהיו עדיין קשים כדי שעד שירצה לאכול הם יהיו טובים .

כשהמלחמה פרצה ברחנו אני, אמא ואחותי למרושוושרה – עיר  שנמצאת "ק 7 מ מהגבול הרומני . לקחנו המון רכוש איתנו . הסתתרנו בכפר ליד העיר ששמו מרושרפטק. לפני המלחמה, אמא הייתה מיודדת עם אריסטוקרטית ולכן בן דודה בכפר הזה החביא אותנו . אחותי הייתה חולה בשפעת . אמא אהבה להתבלט ותמיד התלבשה יפה. היה לה מעיל אדום עם פרווה איתו היא יצאה לרכב עם הפילגש של האריסטוקרט שקראו לה קולט. מישהו הלשין עלינו ולקחו אותנו לגטו בעיר מרושוושרה שם אספו את היהודים . היינו 3 ימים בגטו ואז לקחו אותנו ברכבות משא להובלת חיות היו שם חלונות קטנים ולעשיית צרכים היה דלי. הרבה זקנים מתו ואנחנו הלכנו מעליהם. כך נסענו במשך 4 ימים. אחרי 4 ימים ראינו אורות מסודרים מהחלון וחשבנו שהגענו למקום טוב. שמחנו שנצא סוף- סוף מהרכבת. זה היה אושוויץ . כשהגענו אסירים יהודים הוציאו אותנו מהרכבת ולקחו לנו את הרכוש. את הילדים הקטנים אמרו לתת לסבתות. ושלחו אותם ביחד לגז.

הייתי בת 13 ואחותי בת 11 .מנגלה הפריד בננו. את אחותי שלח לגז ואותי השאיר עם אמא למרות שהייתי ילדה רזה. אמא אמרה לו "אבל זו הבת שלי" והוא אמר לה: "את רוצה ללכת איתה " ? אמא נשארה איתי. גילחו לנו את השיער בכל הגוף והשפריצו עלינו ליזול שלושה ימים לא קיבלנו אוכל. הבנו שרוצחים אנשים כי היה ריח חזק של שריפה וכי פעם זרקו לנו סבון ואמרו "זה מהילד שלך ". היינו בצריף של נשים. לא היו דרגשים לכן ישנו כולם על הרצפה. אם מישהי רצתה להסתובב בלילה כולן היו צריכות להסתובב. שמנו ראש אחת על ירכי השנייה . במרק שנתנו לנו היה ברום וזה גרם להפסקת המחזור החודשי . כל פעם כשהביאו קבוצה חדשה הייתה תזמורת שהורכבה מאסירים יהודים . הם ניגנו באך וכל מיני מלחינים

כל בוקר קמנו בארבע והיינו צריכים לעמוד שעות על הברכיים למסדר.

היו באושוויץ כמה מחנות ואני הייתי בלאגר  C .

את הצוענים שמו לחוד וביום שלקחו אותם לגז סגרו אותנו בצריף ושמעתי את הצעקות שלהם . מולנו היה לאגר של משפחות צ'כיות. בדקו עליהם כמה זמן אפשר לחיות בלי אוכל. הם התחננו שניתן להם את המרק שלנו. כל יום הוציאו משם מתים ושמו על עגלות

רבים קפצו על הגדר החשמלית. למשל אם ראו שבא טרנספורט חדש . תמיד ביקשו מהיהודים שקיבלו את הטרנספורטים החדשים שיתנו מזלג או משהו קטן אבל הם שמרו הכל לעצמם ולא חשבו שגם להם ייקחו את זה ויהרגו אותם

באושוויץ הייתי 3 חודשים. לא קיבלתי מספר כי עברנו למחנה אחר שטוטהוף ואחר כך בידגוש – ברומברג ואחר כך טורן – בפולנית טורוניה . בטורן גרנו באוהלים ועבדנו בחפירות בקרח בשביל החיילים הגרמנים . חליתי בטיפוס בטן והגיעה רופאה מהצלב האדום , כלומר שידעו שקיימים המחנות האלה – היא אמרה שאין מה לעשות איתי. נתנה לי תרופות והתאוששתי לאט לאט …

אמא אספה את שאריות האוכל שזרקו החיילים הגרמנים ואכלנו את זה – זה היה אוכל שהם זרקו לכלבים . הרוסים הגיע ואז עזבו ואז חזרו הגרמנים. אחר כך היינו בצעדת המוות ללא נעליים בשלג .

הלכנו בצעדה לכפר. מי שעצר ירו בו. אני לא יכולתי יותר להמשיך ועצרתי אך חייל גרמני שהיה שם אמר לי "תלכו, תלכו" ולא ירה בי. הובילה את הצעדה אינגה – אישה שהייתה חצי יהודיה והלכה עם אמא שלה . כשהגענו אמרנו לה שתישאר איתנו אבל היא נשארה עם אמא שלה בגרמניה . הגענו לחווה שם אישה חילקה חלב. בכפר הסתתרנו אצל אישה ובעלה לא ידע. הוא היה משתף פעולה של הגרמנים. גרנו למטה בין השוורים. כל בוקר באה העוזרת " לואישה " והביאה אוכל . עבדנו שם קשה בחווה באיסוף ביצים ועוד עבודות שונות. כשיצאנו משם האישה רצתה שנחתום לה שבעלה הציל אותנו כדי שלא ייקחו אותו הרוסים על שעזר לגרמנים . פולניה השתחררה  אז מהנאצים אך הונגריה עדיין לא. לכן הלכנו לקרקוב. אני ואמא חיפשנו את אחותי בכל המנזרים כי שמענו שיש ילדים יהודים שהסתתרו במנזרים. אך לא מצאנו אותה .

כשהונגריה השתחררה על ידי הרוסים חזרנו לעיר שלנו. אמא נישקה את האבנים בהתרגשות וכל כך שמחה לחזור הבייתה. אני לא הבנתי אותה כי הם זרקו אותנו היהודים .  ואז התחילו לרדוף את אמא על זה שעבדה עם הגרמנים כביכול. עשו לה משפט והיא קיבלה חמש שנים אך ברחה לאוסטריה . אני נשארתי בעיר וכולם הצביעו עלי ודיברו שאני הבת שלה.. הייתי בת 14 בערך. השלמתי את הלימודים שהפסדתי ואחר כך המשכתי בגימנסיה הקתולית. נשארתי יהודייה יחידה בבית הספר. כל בוקר הם היו מצטלבים ואני לא. בזמן שיעורי הדת למדתי יהדות עם מורה בנפרד שקראו לו גרינהוט באצ י.  הייתה מורה טובה בגימנסיה שאהבה אותי ועזרה לי לסיים את הגימנסיה למרות שהיו לי קשיים. כדי שיתנו לי לסיים אמא גם שלחה מתנות לגימנסיה – כל מיני פסלים של ישו ומריה . הייתה לי חברה גוייה בבית הספר והיינו חברות מאוד טובות. תמיד חלקנו את האוכל שלנו . מהר מאוד היא הכירה בחור והם עברו לכפר והתחתנו. לחתונה לא הזמינו אותי כי הייתי יהודייה. אמא שלה לא אהבה שיש לה חברה יהודייה. ההונגרים היו מאוד אנטישמיים.

עליתי לארץ עם אמא בשנת 1949 בתקופת הצנע. הגענו מהונגריה ברכבת  לוינה . נשארנו באוסטריה כמה חודשים במחנה ליד זלצבורג. משם לקחו אותנו לאוניה בטרייאסט . שאלו אותנו לאן אנחנו רוצות להגיע – אמריקה או פלשתינה. אני אמרתי שאני לא רוצה יותר לחיות בין גויים ולכן בחרנו בפלשתינה . הגענו לחיפה ואמא עבדה כספרית וקוסמטיקאית ברח' נורדאו.. היא גרה במכון וישנה על מיטת הטיפולים. הרוויחה לירה ביום ומזה הייתה קונה לי גרביים חמות .

אני הייתי בצבא בתל השומר למדתי טכנאות רנטגן . היו בחינות קבלה מאוד קשות. הייתי בצבא קבע. יום אחד נסעתי עם חברים לנהריה לפינגווין . הייתי מאוד מרשימה . יוחנן ראה אותי ועד שהגיע אלי לשולחן מישהו אחר כבר הזמין אותי לרקוד. פעם אחת הוא סימן לי מרחוק – את ואני לרקוד. חשבתי שהוא חוצפן. אחרי 3 חודשים התחתנו. עבדתי אז בתל אביב . גרנו בחיפה בדירה קטנה בארלוזרוב. הוא עבד קשה מאוד – נסע עם טנקר . נעמי נולדה אחרי הריון קשה ואני זוכרת שהייתי מרתיחה את החיתולים על פתילייה ומגהצת אותם – ב . 1960 נולדה רותי – וב 1970 נולד עידן.  היה לי חשוב שיהיו לנו שלושה ילדים כדי שתהיה משפחה גדולה . היום יש לנו 6 נכדים.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

2 צילומים

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *