במחנה ברגן-בלזן, חלם חיים חלום ובו ראה את עצמו עומד על הר הצופים בירושלים. חלומו של חיים התגשם. הוא זכה לעלות עלה להר הצופים עם אחת השיירות שעלו להר לפני מלחמת ששת הימים. ושירת כקצין העיר ירושלים במשך שנים רבות
חיים היה כבן 13 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. בתחילת המלחמה יהודי הונגריה המשיכו לנהל את חייהם בבטחון יחסית ליהודי הארצות השכנות. יהודי בודפשט היו בטוחים שממשלת הונגריה לא תפקיר אותם. נאמנותם להונגריה ודבקותם בתרבותה נטעו בהם תחושה שבהם לא יפגעו. חיים שמע את השיחות סביב השולחן בשבתות ובחגים הוא גם הרבה לשוחח עם "האורחים" שהגיעו להתגורר " לבינתיים " בדירתם. כל הסימנים המקדימים היו ברורים לו כבר אז כפי שנהג לספר, אך מי הקשיב אז לרחשי ליבו של ילד בן שלוש עשרה ולחששותיו.
מלחמת העולם השנייה מגיעה לבודפשט
מסלול חייו השתנה לחלוטין בספטמבר 1944. הרוסים צרו על העיר. הידיעות על נסיגת הגרמנים בחזיתות השונות הגבירו את מעשי הזוועה ביהודי העיר. באוקטובר נלקחו חמישים אלף גברים לעבודות חפירה שנועדו לעכב את הצבא הרוסי. ימים מעטים לאחר מכן הוצעדו אלפי נשים וילדים לעבודות דומות. מי שניצל מהעבודה בקור המקפיא, ומי שניצל מירי של התותחים הרוסים, נמסר לידי הגרמנים ומשם להשמדה.
בתוך שבועות מעטים הצליח אייכמן להעביר את כל היהודים לגטו, שהיה למעשה הרובע היהודי של בודפשט. הנאצים הקימו גדר סביב הרובע. הוציאו משם את הגויים שגרו שם והכניסו לשם כשבעים אלף יהודים.
חלק מועט של יהודים הוכנסו לקבוצה של חמישים ושלושה בתים גדולים שהוכרזו כשיכים למדינות ניטרליות שוודיה, ספרד, פורטוגל, ושוויץ. הבתים האלה נקראו "הבתים המסומנים".
אביו של חיים, שמחה, נשלח למחנה עבודה מחוץ לעיר. אחיו הבכור נאלץ להתגייס למחנה עבודה, שהפך במהרה למחנה עבודה בכפייה. האב שמחה יצא לחופשות מהמחנה. באחת הפעמים הוא החליט להעביר את משפחתו בחשאי לדירת מסתור באזור מגורים שהיה ידוע כנוצרי. בעזרת חברים, גויים, השיג מסמכים מזויפים לאשתו וילדיו.
המעבר לדירת המסתור
משפחת אנצ'לוביץ עברה לגור ברחוב בוצו' 25 BULSC בבניין דירות בקומה השישית. בזמן האזעקות ירדו כל תושבי הבניין לקומת המרתף ששימשה כמקלט אך משפחת אנצ'לוביץ חששה שהשהייה הממושכת בחברת הדיירים הנוצרים תביא לגילויים. כתוצאה מכך הם נמנעו מלרדת אל המקלט, גם כאשר נדרשו לכך על ידי אב הבית. חששות השכנים גברו מיום ליום ואתם גברו גם גילויי אנטישמיות שהלכו והחמירו.
חיים בילה את רוב זמנו מחוץ לדירה, כי פחד שילשינו עליו. אימו נשארה רק עם הבנות והילדים הקטנים שנראו כגויים והיו רשומים בתעודה המזויפת של האם. פרנסת המשפחה הייתה מוטלת מעתה על חיים ואחיו אשר. שני האחים היו בעלי מבנה גוף צנום במיוחד הם הצליחו להתחמק בין סמטאות העיר, להיכנס ולצאת מין הגטו בחופשיות .
למרות הזהות היהודית הברורה של חיים: שער שחור , עיניים כהות ואף יהודי קלאסי, הוא לא נרתע. הוא הצליח לצאת ולהיכנס אל הגטו, לספק מזון, סיגריות, תעודות מזויפות, למכור ולקנות. הוא שמר על הקשר בין בני משפחתו בגטו לבין המשפחה שבדירת המסתור. באחד מביקוריו בגטו, בשעה שהיה בדירת דודו בורך בצ'י ( דוד) ברחוב צ'קו 15, הגיע אחד מילדי הדוד (רובי) בריצה והודיע שיש חיפוש פתע בבתים כדי לאתר יהודים שאינם רשומים כהלכה. חיים גילה תושיה, הוא היה צנום ונכנס לתוך הארון הצר של שעון האורלוגין. שם הוא שהה עד שעזבו אנשי צבא החץ החמושים את הבניין. חיים נתפס פעמיים. חייו ניצלו בנס.
חיים נתפש בפעם הראשונה וניצל
בפעם הראשונה הוא נתפש ועונה על ידי חייל הונגרי שזיהה אותו כיהודי וניצל את ההזדמנות להשפילו עד עפר. שנינות לשונו וביטחונו של הנער היהודי הגאה רק הגבירה בחייל את יצר הנקמנות. חיים שנשבע לא להיכנע, עמד בגבורה בהתעללות הפיסית ובהשפלה הנפשית בלי להוציא צעקה או אנחה.
על סף המוות בפעם השנייה
בפעם השנייה נתפש והובל יחד עם יהודים אחרים אל גדות הדנובה. כאשר הוא קלט שמעמידים אותם על הגדה כדי להוציאם להורג, הוא קפץ אל הנהר הקפוא שהיה אדום. צלל ונשאר מתחת לשכבת הקרח עד שהמקום פונה מחיילים (לשחות הוא לא ידע ). הוא הצליח לחזור הביתה רטוב רועד מקור אבל חי, נושם ובועט.
רק כאשר הגיע לגיל שישים סיפר חיים לראשונה על נסיבות תפישתו והגעתו לרכבת שיצאה לברגן בלזן בדצמבר 1945. כדי לשרוד נאלץ חיים לגנוב, לזייף, לשקר. כנראה שרק בגיל מבוגר הרגיש מספיק בטוח לספר על מעשיו באותה תחנת רכבת.
חיים נלקח בכוח מן הרחוב ליעד לא ידוע
אנשי צבא החץ ההונגרי (הנילוֹשוֹק), שהיו בני בריתם הנאמנים של הנאצים, השתדלו לטהר את העיר מיהודים. הם הסתובבו בכל מקום אפשרי כדי לאתר יהודים ולהוציאם להורג. בנסיבות אילו נתפס חיים. מכנסיו הורדו בכוח (הוא אפילו לא נדרש להציג תעודה מזהה לפני…). כשזוהה כיהודי הועלה מיד לקרון רכבת משא שיצאה ליעד בלתי ידוע.
זו הייתה אחת מהרכבות האחרונות שעזבו את העיר עמוסות במטען אנושי בתנאים לא אנושיים.
1