"היא בחרה להאכיל אותי. אחותי מתה מרעב בדרך".

1562

 אליעזר רוזנמן, 79, היה בן שנתיים כשפלשו הגרמנים לפולין ורצחו כמעט את כל משפחתו. רק הוא, אמו ואחותו הקטנה הצליחו לברוח ליערות. לאחר שבגר סיפרה לו אמו כי בזמן המנוסה מהגרמנים היא נאלצה להחליט את ההחלטה הקשה ביותר לאם — איזה מילדיה היא בוחרת להציל.

"אמי תיארה שבנקודה מסוימת היא הצליחה להשיג פרוסת לחם אחת, אחרי הרבה זמן שבו לא אכלנו כלום", מספר רוזנמן. "היא ידעה שהיא לא יכולה לחלק אותה ביני ובין אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנה, כך שאמי הייתה צריכה לבחור אם להאכיל אותי או את אחותי. היא בחרה להאכיל אותי. אחותי מתה מרעב בדרך".

את הפורקן מהחוויות הנוראות שחווה מוצא רוזנמן בכתיבה. "לא חי בעבר / העבר חי בתוכי", היטיב לנסח זאת ניצול השואה בשיר שחיבר. "הכתיבה מאפשרת לך להשליך חוויות על הנייר. בוראים עולמות חדשים ופותרים דברים בעולמות הישנים. לפעמים כשכותבים על כלא שאתה חי בו, כשהוא עובר לדף, במובן מסוים אתה מפסיק לחיות בתוכו ומתחיל לחיות לצידו. זו תחושה של שחרור מכבלים".

בשיחה עמו הוא מתאר רגע של כאב עמוק בחייו, שקיבל ביטוי ביצירתו.

"אני, בניגוד לרוב האנשים, נאלצתי להיפרד מאבי פעמיים — אחרי שאמי ואני ברחנו לארמניה, קיבלנו בתום המלחמה מברק שאבי מחפש אותנו. עד אותו רגע חשבנו שהוא מת. הוא הצליח לאתר אותנו, אבל חודש אחרי האיחוד הוא נפטר. הוא נורה על ידי הנאצים במחנה הריכוז בפולין והכדור חדר לליבו, אבל הוא הצליח לשרוד. אחרי המלחמה הרופאים אמרו לו שבגלל הפגיעה בלב נותרו לו חודשיים לחיות. הוא רצה לראות את אמי ואותי והצליח לאתר אותנו, אבל מת כחודש לאחר מכן".

מקור המידע

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *