מאת : אלישיב רייכנר
שלוש פעמים בתוך שנתיים היה הילד חיים דרוקמן מרוחק כפסע מהמוות. כמעט מצאו אותו חיילים נאצים, נהר איים להטביעו, ואוניית מעפילים שבה היה אמור להפליג שקעה למצולות. מכל אלה, הוא מספר, צמחה תחושת השליחות המפעמת בו עד היום. פרק מתוך הספר "הנני", המגולל את סיפורו של הרב חיים דרוקמן – ראש ישיבת "אור עציון", מבכירי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, וממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית
קרוב לשלושת אלפים יהודים, כמחצית מהאוכלוסייה המקומית, התגוררו בעיירה קיטוב בראשית שנות ה־30 של המאה הקודמת. רק מעטים מהם שרדו את השואה, שהחלה בסוף אותו עשור. בין יהודי קיטוב היו גם אברהם מרדכי ומילכה דרוקמן, שניהם ילידי העיירה. אברהם מרדכי נולד בשנת תרס"ו למנחם וריינה דרוקמן. מילכה נולדה בשנת תרס"א לחיים ושיינדל הוזן. השניים נישאו והקימו את ביתם בעיירה בשנת תרצ"ב.
בית משפחת דרוקמן הצעירה היה בית יהודי פשוט ולא תורני במיוחד. ספרים לא היו בבית. בסוכות לא תמיד היתה סוכה. בית הכנסת שבו התפללה המשפחה היה בית הכנסת של חסידות צ'ורטקוב, שהיה סמוך לבית, אך למרות חצרות החסידים הרבות שהיו בעיירה, בית משפחת דרוקמן לא היה בית חסידי.
תנאי החיים לא היו קלים. את המים היו צריכים להביא בדליים מהבאר והבית הואר באמצעות פתיליות נפט. פרנסה לא היתה מצויה בשפע. מילכה דרוקמן היתה אורגת שטיחים ואברהם היה נוסע למכור אותם בעיר הגדולה לודז' ובערים נוספות. בשלב מאוחר יותר קיבל אברהם עבודה במפעל העצים של גיסו אייזיק, אחיה הצעיר של מילכה, ועבודה זו היתה טובה ונוחה יותר בעבור המשפחה.
בהיותו בן שש, כמעט בן שבע, היה אמור חיים להתחיל ללמוד בבית הספר, אלא שבדיוק אז, באותו הקיץ, הכול השתנה. באחד בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, פלשה גרמניה הנאצית לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה. הכוחות הגרמניים כבשו את פולין תוך כחמישה שבועות, אך בהתאם להסכם ריבנטרופ־מולוטוב שחתמה גרמניה עם ברית המועצות שבוע לפני פרוץ המלחמה, חולקה פולין בין הגרמנים לרוסים הסובייטים. כשבועיים לאחר כיבושה של פולין נכנסו לקיטוב יחידות הצבא האדום והעיירה עברה לשלטון קומוניסטי. הרוסים הלאימו את העסקים הפרטיים בעיירה ואסרו על פעילות ציבורית יהודית. הספרייה הציונית בעיירה הועברה לספרייה העירונית הכללית, הספרים מוינו, ורובם נמצאו "בלתי כשרים" ונשרפו. הרוסים פתחו בעיירה בית ספר בשפת היידיש בעבור היהודים. לבית ספר זה נשלח חיים ללמוד. הוא עוד זוכר היטב את המחנכת היהודייה מהללת את סטאלין, מנהיגהּ של ברית המועצות, ואת פועלו לטובת העולם. גם בשבחה של רוסיה סיפרה המורה ובשפע הגדול שמציע השלטון הסובייטי לנתיניו. התלמידים היהודים הוכרחו לפקוד את ספסל הלימודים גם בשבתות. חיים בן השבע סירב לכתוב בשבת, אך המורה לא ויתרה לו. היא החזיקה בידו ובעיפרון והכריחה אותו לכתוב. את צימאונו הרוחני הרווה חיים אחרי שעות בית הספר כשלמד גמרא עם ר' לייב גליס, המלמד שלימד אותו בעבר בחיידר.
כשהגיע יום הכיפורים של שנת ת"ש דרשו המורים בבית הספר מתלמידיהם לבוא ללימודים גם בעיצומו של היום הקדוש. כדי להרגיע מעט את התלמידים הם הבטיחו שביום הכיפורים הם לא יידרשו לכתוב ושיום הלימודים יהיה קצר יותר. חיים לא רצה ללכת לבית הספר, אך אביו הסביר לו שאין לו ברירה. את בוקרו של יום הכיפורים הוא החל בבית הכנסת בתפילת שחרית, ולפני קריאת התורה עזב בצער את התפילה וצעד לבית הספר. כשסיים את הלימודים מיהר חיים לשוב לבית הכנסת ושם הוא מצא את המתפללים מסיימים את קריאת התורה. ברגע הראשון שמח חיים מכיוון שחשב לתומו שלא החסיר דבר מהתפילה. לאחר כמה רגעים התברר לו שמדובר בקריאת התורה של תפילת המנחה ושבגלל הלימודים הוא החסיר את כל תפילת מוסף. חיים פרץ בבכי מר. הוא בכה על התפילה שהפסיד, אך יותר מכך בכה על כך שפחד מהעונש שיקבל אם לא יופיע בבית הספר.
כמעט שנתיים שלטו הכוחות הסובייטיים בעיירה קיטוב. בו' בתמוז תש"א, אחד ביולי 1941, נכבשה קיטוב על ידי כוחות צבא רומניים והונגריים, בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי ציבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח מעט יותר, אך גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה ללא הבחנה. הרומנים עזבו את קיטוב תוך זמן קצר, והעיירה נשארה בשליטת ההונגרים עד תחילת חודש אלול תש"א, סוף אוגוסט 1941. אחרי ההונגרים הגיעו הגרמנים, וחיי היהודים נעשו קשים הרבה יותר. הגרמנים חייבו את היהודים בענידת סרט לבן עם מגן דוד כחול, החרימו מהם רכוש רב, הטילו סכומי כופר גבוהים על הקהילה, העלו את מכסות עובדי הכפייה היהודים והטילו על היהודים מגבלות תנועה. בחורף של שנת תש"ב מתו רבים מיהודי העיירה ממגפת טיפוס הבהרות. רבים מהיהודים היו פושטים בלילות על שדות האיכרים בקרבת העיר ומנסים להשיג מעט מזון. האיכרים הפולנים ארבו להם ואת הנתפסים רצחו או הסגירו לידי הגרמנים.
חיים למד בבית הספר שנה בלבד. החיים הקשים בעיירה לא אפשרו את המשך הלימודים. חלק מבני משפחתו של אביו – הסבתא ריינה, שתי בנותיה הנשואות יוכבד וביילה ובני משפחותיהם – נלקחו לעבודות כפייה בגטו בעיר הסמוכה קולומיה. גם אברהם דרוקמן, אביו של חיים, נלקח לעבודות כפייה. במהלך החורף הגיעו לאוזניהם של יהודי קיטוב שמועות על האקציות שעשו הגרמנים בערים הסמוכות, בהן נרצחים יהודים רבים, ויהודים רבים נשלחים למחנות ריכוז והשמדה, והם החלו להכין מקומות מחבוא בעיירה וביערות הסמוכים. גם משפחת דרוקמן החלה להיערך לגרוע מכול. דודו של חיים, אייזיק הוזן, התגורר באזור אחר בעיירה, בו כמעט שלא התגוררו יהודים, והמשפחה המורחבת החליטה להכין בביתו מקום מסתור. הם חפרו חפירה גדולה מתחת לבית שתוכל להכיל את כל בני המשפחה ביום גזירה. הכניסה לחפירה היתה דרך ארון בגדים גדול באחד מחדרי הבית והיא הוסתרה על ידי דלת סתרים שהותקנה ברצפת הארון.
לקראת פסח תש"ב התחזקו השמועות על בואם של הכוחות הנאציים לעיר. משפחת דרוקמן עברה לבית משפחת הוזן כדי לחגוג שם את החג, וקיימה שם את ליל הסדר. שבוע לאחר מכן, בבוקרו של אסרו חג פסח, עשרה באפריל 1942, הגיעו מהעיר קולומיה לעיירה קיטוב משאיות עמוסות אנשי אס־אס וגסטפו. עם כניסתם לעיר ירו הגרמנים בכל יהודי שנתקלו בו ברחוב. יחד עם יחידות המשטרה האוקראינית הם פשטו על בתי היהודים וכדי לגלות את המתחבאים הציתו את הבתים והעלו באש רחובות שלמים שאוכלסו על ידי יהודים. במקרים רבים הושלכו הנמלטים מהבתים הבוערים היישר אל האש. אחרים נרצחו ביריות ברחוב. כ־950 איש נרצחו באותו יום בעיירה קיטוב.
בינתיים, באזור הלא־יהודי של העיירה, מיהרו משפחות דרוקמן והוזן להיכנס לחפירה שהכינו מתחת לבית. לאחר המתנה מתוחה בחפירה, הם החלו לשמוע קולות. הכוחות הגרמניים נכנסו לבית. הגרמנים החלו לעבור בחדרים ולדפוק בקתות הרובים שבידיהם על דלתות החדרים ועל דלתות הארונות. הם היכו גם על דלתות הארון שבתחתיתו היתה הכניסה לחפירה הסודית, והדלתות נפתחו. חיים ובני משפחתו עצרו את נשימתם. לחרדתם, דווקא באותם רגעי אימה, החלה סבתו של חיים, סבתא שיינדל, להשתעל. בני המשפחה הביטו זה בזה בדאגה והחלו לומר "שמע ישראל". הם היו משוכנעים שהנה, בעוד רגע, הם מתגלים על ידי הגרמנים. מישהו מבני המשפחה אפילו הציע שהסבתא תצא החוצה כדי שלא תסכן את כולם. בסייעתא דשמיא, הגרמנים לא שמעו את שיעולי הסבתא ויצאו מהבית. חיים ובני המשפחה נשמו לרווחה, אם כי לכולם היה ברור שמדובר בהצלה רגעית בלבד. למחרת כשיצאו בני המשפחה ממקום מסתורם הם גילו שהבית שבו הסתתרו נבזז. אברהם, אביו של חיים, ראה ברחוב את אחד הפולנים המקומיים לבוש בבגדים שלו. אך את המראות הקשים באמת פגשו אברהם ומילכה דרוקמן כשהגיעו לביתם באזור היהודי של העיירה. גוויות של יהודים היו מושלכות ברחובות. הבתים היו שרופים. גם בית משפחת דרוקמן הועלה באש. מחיים נחסכו המראות הקשים הללו. הוריו השאירו אותו בבית הדודים.
שבועיים לאחר מכן, בז' באייר, צוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגטו בעיר קולומיה. משפחת דרוקמן הבינה שעליה למצוא במהירות נתיב מילוט לרומניה הסמוכה, שם הסיכוי להינצל מהגרמנים הסתמן כגדול יותר מכיוון שרומניה היתה עצמאית יותר מפולין. היעד שאליו כיוונו היה העיר צ'רנוביץ, בירת מחוז בוקובינה, שם התגוררו קרובי משפחתם. הדוד אייזיק הוזן, שהיה מבוסס כלכלית יותר מאחותו, הזדרז לשחד תושבים מקומיים כדי שיעבירו אותו, את משפחתו וגם את הסבתא שיינדל את הגבול לרומניה אל העיירה ויז'ניץ, במטרה להגיע משם לצ'רנוביץ. משפחת דרוקמן נשארה בבית הוזן עוד כמה שבועות כדי להשיג את המימון שנדרש לבריחה לרומניה. מילכה דרוקמן מכרה את כל מה שיכלה למכור, כולל טבעת היהלום שלה, והצליחה בסופו של דבר לשחד את המקומיים שיעבירו אותה ואת משפחתה את הגבול לרומניה.
בין קיטוב שבפולין לוויז'ניץ שברומניה הפריד נהר הצ'רמוש. אברהם, מילכה וחיים הקטן, שלא ידעו לשחות, נדרשו לחצות ברגליהם את הנהר שרוחבו היה עשרות מטרים. בעודם צועדים במי הנהר, בשעת לילה מאוחרת, החלו מי הנהר לגאות. חיים הרגיש את המים מגיעים לצווארו ואחר כך גם לפיו. כמו ברגעי האימה שחווה במסתור שבבית הדוד, שוב הוא חשש לחייו ולחיי הוריו. לאחר לא מעט דקות של אימה ופחד הגיעו בני משפחת דרוקמן רטובים ורועדים מקור לעברו השני של הנהר, אל העיירה ויז'ניץ. בוויז'ניץ הם הולבשו על ידי המבריחים בבגדי מקומיים, לצורך הסוואה, ומשם מיהרו לצ'רנוביץ, לבית בת דודתה של מילכה.
בהימלטותה מקיטוב ניצלה משפחת דרוקמן מגורלם המר של תושבי העיירה. בכ"ה באלול תש"ב הגיע מועד החיסול הסופי שייעדו הגרמנים לקהילת קיטוב. יותר מ־800 יהודים גורשו מהעיירה לגטו בקולומיה, משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ. קבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקיטוב נותרו רק 18 בעלי מלאכה, וגם הם הוצאו להורג כעבור חודשיים, והעיירה הוכרזה "יודנריין", כלומר נקייה מיהודים. קיטוב שוחררה על ידי הכוחות הרוסיים בסיום מלחמת העולם השנייה, אך החיים היהודיים בה לא שוקמו. אף יהודי לא שב להתגורר בה.""
ראו גם :חיים דרוקמן – ויקיפדיה
0
