"אי אפשר לדמיין מה עברנו עלינו הניצולים", הרהרה ניצולת השואה רות כהן. "קשה לי להבין וזה קרה לי".
רות נולדה למשפחה יהודית דתית במוקאצ'בו, צ'כוסלובקיה (היום מוקצ'בו, אוקראינה), בשנת 1930. למרות שהם חוו רדיפות אנטישמיות לאחר שעיר הולדתם הפכה לחלק מהונגריה ב-1938, רות ומשפחתה נשארו בטוחים יחסית עד אביב 1944, אז הגרמנים כבשו את האזור. באותה תקופה נאלצו רות ומשפחתה לענוד טלאי צהוב לעזוב את ביתם ולגור בגטו.
בחודש הבא הוצעדו רות, משפחתה ואחרים שחיו בגטו למפעל לבנים מקומי ונאלצו לעלות על קרונות רכבת. כשרות עלתה לרכבת, היא צפתה איך מורה יהודי, שהיה אהוב על התלמידים בבית הספר, נורה ונהרג על ידי הגרמנים בגלל שסירב למלא אחר פקודות.
"זה היה נורא", היא נזכרה. "הזיכרון הבא שלי הוא הכניסה לצריף באושוויץ, שם ביליתי את ששת, שבעה החודשים הבאים".
הנערה רות ואחותה, תרזה, שרדו את אושוויץ ושני מחנות ריכוז נוספים יחד לפני ששוחררו באביב 1945. אחיה ואמה נהרגו עם הגעתם לאושוויץ.
"עבור כל כך הרבה, אושוויץ הוא סמל לביטוי האולטימטיבי של שנאה וחוסר אנושיות. עבורי, זה לא סמל, זה היה וזו המציאות שלי".
רות וטרזה מצולמות כאן לאחר השחרור ב-1947 בקירוב.
צילום: USHMM, באדיבות רות כהן
0
