עדות משנת 1946 :חיה אברמוביץ , בת 14( בת 7 עם פרוץ המלחמה)
נולדתי בחודש מאי 1932 בעיירה הולשאן , 70 ק"מ מוילנה. היינו שלושה ילדים , אח קטן , אחות ואני. תחילה למדתי בבית ספר עברי , אחר כך , עם כניסת הרוסים , בביה"ס רוסי , כיתה ג' .
בשנת 1941 נכנסו הגרמנים. מיד הכניסו אותנו , היהודים לתוך גטו. בינתיים נפטר אבא. בגטו היינו שנה ואז הועברנו לגטו גדול יותר , לעיירה אושמיאנה. כשהגענו לשם החלה האקציה ואמי נתפסה . האקציה נערכה בידי המשטרה היהודית הוילנאית . אני ואחי נשארנו יתומים . אמא הובלה בין המון גברים ונשים 7 ק"מ מהגטו. שם הוחזקו יומיים בתוך גורן ולבסוף נורו על ידי הגרמנים.
הייתי יוצאת מחוץ לגטו להשיג מזון בשביל אחי הקטן ובשבילי. מכרתי חפצים שנשארו לנו . כך חיינו 6 בדלות חודשים. ואז חיסלו את הגטו . חלק הועברו לגטו קובנה ווילנה ורבים הובאו לפונאר ושם נרצחו.
אני ואחי ברחנו אל אחותנו במחנה ז'אזמיר. שם עבדנו בכביש. כעבור שלושה חודשים הועברנו לגטו קובנה. הוכנסתי עם אחי לבית יתומים ואחותי הלכה לעבוד במתפרות. רעבנו ללחם .
פעם קמנו בבוקר – מהומה , צעקות . הגטו מוקף רוצים לרוץ ולא יודעים לאן. התחילה האקציה נגד ילדים . הגרמנים גרשו לתוך מכוניות. חטפו ילדים מחיק אימהותיהם. שיסו את הכלבים. אותי ואת אחי הקטן השליכו לתוך מכונית. אשנבי המכונית צובעו שחור ולא ראינו כלום. המכונית טרם נתמלאה ונסעה לבית נוסף על מנת לקחת את הילדים החסרים למכסה . באו המפקד הגרמני של הגטו רינג ועוזרו גאקה. ביקשתי שיניחו לי ולאחי לצאת. שאל אותי הגרמני , בת כמה אני . עניתי : "בת 16 , מוכשרת לעבודה ועובדת בבית ספר מקצועי" . הניחו לי לצאת , אך את אחי , שהיה קטן , סגרו במכונית. לא רציתי ללכת בלי אחי , אבל הגרמני הרביץ לי עד שאבדה הכרתי . התחבאתי.
האקציה נמשכה יומיים . הילדים נסחבו כפגרים-מתים. הגטו התרוקן מילדים. אני באתי לאחותי. כעבור שלושה חודשים חוסל הגטו. אלה שסירבו ללכת ואלה שהתחבאו נשרפו חיים. בסך הכול הייתי עם אחותי שנה וחצי בגטו קובנה . אחר כך הובאנו למחנה הסגר בשטוטהוף , 30 ק"מ מדאנציג. שם חיינו חודש ימים . רצו כבר לקחת אותי לקרימטוריון , אך התחמקתי והלכתי עם אחותי לחפור חפירות-מגן. העבודה הייתה קשה ומפרכת מאד , בפרט שהיינו רעבים תמיד. וכך סבלנו קשות במשך שנה. שמרו עלינו אנשי ס.ס.
האנשים נפלו מסביב כזבובים, בקור וברעב , כי לא היה להם לבוש חם ולעבודה הוכרחו לצאת מדי יום ביומו.
הרוסים הלכו והתקרבו, ואני והשבויים גלינו מהמחנה ויצאנו לדרך ארוכה של צעדת מוות. 20 נשים מתו ו300 היו חולות ו500 בריאות-למחצה. אני ואחותי היינו בין האחרונות בטור הצועדות בצעדת המוות . היה זה חודש ינואר , חודש הקור . הלכנו יחפות עם מעילים בלויים . במשך יומיים עברנו 80 ק"מ וביום השלישי החלטנו : לא נמשיך ללכת! הרגליים קפאו ושום אוכל לא קיבלנו. הגרמנים הכניסו אותנו לגורן מלא קש ורצו לשרוף אותנו חיים , אך לא הספיקו כי הרוסים הגיעו קרוב והגרמנים התפזרו בבהלה. למחרת שוחררנו . היה זה ב21 בינואר 1945 .
חזרנו הביתה ובאתי להסתכל בקברה של אמא. אחר כך נסענו לפולין ונכנסנו לקיבוץ ההכשרה "דרור". אחותי לקיבוץ בוגר יותר ועתה נמצאת אני בדרך לארץ-ישראל , שם נבנה לנו בית משלנו.
מקור וקרדיט :
בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.
1
