חיים אדלשטיין נולד בשנת 1931 בעיר סטריי שבפולין, לא רחוק מלבוב, כיום בשטחה של אוקראינה. הוריו היו אמידים והמשפחה חיה ברווחה: גרה בבית גדול ויפה ולאחיו הקטן אברהם הייתה מטפלת. חיים זוכר צעצוע אהוב ויקר מתקופת ילדותו ההיא – את סוס הנדנדה מעץ.
כשהיה בן 10 אפילו היה לו אוסף של סדרות שלמות של בולים יקרים ויפים מארצות העולם שקיבל והמשיך לאסוף. "סחבתי גם כסף מהורי ומסבתא שלי וקניתי בולים " הוא מציין כיום. אז בשנת 1939 התחילה המלחמה. חיים היה בן שמונה וחצי. פולין חולקה בין גרמניה ורוסיה, הבנקים נסגרו והרכוש הולאם. מתחילת המלחמה ועד לנובמבר 1942 חיים ומשפחתו היו עדיין בביתם שבפולין. ביולי 1941 נכבשה העיר סטריי על ידי הנאצים. בקיץ 1942 המשפחה החלה להסתתר. הוריו הוסתרו אצל שופט פולני בדימוס, חיים הוסתר תמורת תשלום אצל משפחה נוצרית אוקראינית כשהוא עם אוסף הבולים שלו.
בשלב מסוים הוא חשב שנשאר היהודי האחרון… הוא ביקש מהמשפחה אצלה הסתתר ספר תפילות באוקראינית והחל להתפלל כל יום. בהמשך, כאשר נאלץ לברוח, התחזה לנוצרי בעזרת התפילות שלמד. הדבר הזה הציל את חייו.
אחיו הקטן אברהם, שהיה בערך בן ארבע, הוסתר אי שם בעיירה תמורת תשלום של האב לשנה מראש למשפחה נוצרית אוקראינית שמאוחר יותר אימצה אותו.
"אבי המשפחה חפר בור מתחת לרצפה של החדר ומקרשים יצר דלת ושם החביאו את אחי. בלילה היו מוציאים אותו. החלונות של החדר פנו החוצה והיו צריכים להסתיר אותו כדי שלא יראו אותו מבחוץ. "אחי היה שם במשך שנתיים ומשהו".
בקיץ 1943 אביו ואמו נתפסו על ידי הנאצים ונשלחו למחנה השמדה בלז'ץ.
בשנת 1945 הגיעו בני משפחה רחוקים והוציאו את חיים מהעיירה. יחד עקרו לקרקוב ומשם עברו למחנה עקורים בלינץ (אוסטריה)."
כשהוציאו אותי, אחי אברהם נשאר שם עם הבטחה שיוציאו גם אותו אבל הוא נשאר שם ולא הוציאו אותו . לא יכולתי לעשות דבר. כתבתי למוסקבה, עוד כשגולדה מאיר הייתה שגרירה שם. התשובה של השגרירות הייתה שאי אפשר לעשות שום דבר ברוסיה.
בשנת 1953 נותקו הקשרים שלנו עם רוסיה, אי אפשר היה לכתוב וכך למעשה אבד ניסיון לקשר. אח"כ כתבתי מכתב וקיבלתי כתובת ופרטים מאיזה שהוא רופא ובו פתק קצר מאד 'נא לא להפריע' . יש לי אותו עד היום. אין שם כתובת. יש לי רגשי אשמה, זה מכרסם עד היום.
יש לי אח שהלך לאיבוד. הוא אחד מ – 10000 הילדים היהודיים שהלכו לאיבוד ואין קשר אתם "הזוג שאימץ את אחי נפטרו שניהם". גורל אחיו הצעיר אברהם לא נודע לחיים עד היום.
בשנת 1946 בגיל חמש עשרה, עלה חיים ארצה כיתום עם קבוצת נערים במסגרת עליית הנוער "דבר גדול שאני זוכר, כשהאנייה שלנו " שמפוליון "מגיעה לחופי חיפה. אנחנו על הסיפון, רואים את הכרמל ואת חיפה ולא מאמינים שהגענו. הבריטים היו פה אז. ברוב טובם ובאופן חריג הם נתנו לנו לעלות לארץ. זאת נקודת האור שאני זוכר מהתקופה.
הייתי לבד, לא הייתה לי משפחה. היינו קבוצה של 100 ילדים יתומים. האנייה הייתה צרפתית ואח"כ טבעה בביירות.
חיים הגיע לבית הספר החקלאי עיינות, שם התמחה בגידול פרות. עם פרוץ קרבות מלחמת השחרור, עבר לקיבוץ תימורים, ועסק ברפתנות. בשנת 1950 גויס חיים לשירות חובה. בהמשך למד חיים גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה. הוא עבד שנים רבות בקופ"ח כללית.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
0
