מאת: יהודה ורטהיים (ורדי)
שמי יהודה ורטהיים. נולדתי באמסטרדם בנובמבר 1934. במשפחתי היו ההורים: סופיה ויעקב ועוד שלוש אחיות רגינה, חרייקה, שנספתה באושוויץ והקטנה- יטי.
בשנת 1941 התייתמתי מהוריי. אבי נשלח למחנה עבודה ושם נהרג. אמי, אחיותיי ואני היינו מיועדים להישלח בטרנספורט לאחד המחנות, אך הורחקנו משם, כיוון שאחותי הקטנה חלתה באדמת. אמי השאירה את התינוקת אצל משפחה הולנדית. לאחר מכן נעלמה ולא ראינו אותה עוד. כנראה הייתה במקום מסתור עד 1944 ואז, בעקבות הלשנה, נתפסה ונשלחה לאושוויץ ושם נרצחה. שתי אחיותיי הנותרות ואני נשלחנו למקום ריכוז של ילדים יהודיים, לפני גירוש למחנה השמדה.
ביום שבו אספו את הילדים כדי לשלוח אותם ברכבת למחנה, קיבלנו שקית עם ממתקים ואמרו לנו שהולכים לטיול. ואז הגיע לתחנת הרכבת הדוד שלנו, שהיה נהג משאית והוא אמר לנו שאנחנו חייבים לקפוץ מהרכבת וכך עשינו. בזאת ניצלנו ממחנה ההשמדה. לאחר מכן נלקחנו על ידי המחתרת ההולנדית למשפחות גויים מאמצות, בצפון הולנד ומרכזה.
עברתי ממשפחה למשפחה, כיוון שההולנדים חששו להסתיר ילדים יהודים בגלל פחד מפני הנאצים. בסופו של דבר הגעתי למשפחת פיינברידאן בכפר בלאיה שבצפון הולנד.
שהיתי אצלם מסוף 1941 ועד סוף 1948. למזלי, המשפחה אהבה אותי וטיפלה בי יפה וגם דאגה להסתיר אותי מפני הנאצים. ילדי המשפחה היו בשבילי כמו אחים. הלכתי איתם לבית הספר ושיחקתי איתם. אני רואה בהם עד היום בני משפחה וגם שומר איתם על קשר ועל ביקוריים הדדיים.
בזמן שהותי בבית המשפחה המאמצת עוד לא הייתי מודע לכך שאני יהודי. וזה פעל לטובתי כי כך לא התנהגתי בצורה שגרמה לסביבה לחשוד בהיותי יהודי.
באחת הפעמים ב-1942 נפל הפנס הנטען של המשפחה ושקע בביוב. אני ידעתי שאסור לי לאבד את הפנס ולכן נכנסתי אל תוך הרפש ושלפתי אותו משם. כשחזרתי כולי מרוח בצואה לקחה אותי האחות ריקה ורחצה אותי.
לאחר כ-45 שנים חזרתי להולנד וחיפשתי את האחות ריקה, היא לא זיהתה אותי וסרבה להאמין שאני חי, כי הגיעו אליה שמועות שאני נהרגתי במלחמת יום הכיפורים. הוכחתי לה את זהותי באמצעות סיפור הפנס מ-1942 והיא התעלפה מהתרגשות כששמעה אותו.
בצילום : בית המשפחה המאמצת בהולנד
עם פיט (אחי המאמץ) אני שומר על קשר עד היום. פיט הגיע כבר פעמים רבות לבקר בישראל בביתי ואני ביקרתי אצלו גם כן. המשפחות של שנינו בקשר מצויין.
פיט נתן לי את הפנס בשנת 1985. כיום נמצא הפנס אצלי והוא מהווה בשבילי חפץ יקר ערך המקשר אותי עם משפחתי ועם עברי הרחוק.
בסוף המלחמה הועברתי למשפחה נוספת, משפחת נורת'.
לאחר המלחמה הגעתי לפנימייה של ילדים יהודים ששרדו את המלחמה. שם פגשתי את אחותי הגדולה, אך נראה שהיא סבלה מאוד בשנות המלחמה ולא ניתן היה לקשור איתה קשר של אחווה לאחר שנות הניתוק הרבות.
ב-1947 חגגתי בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם את הגיעי למצוות, ביחד עם ילדים נוספים מהפנימייה, זאת למרות שהרגשתי מנותק לגמרי מיהדותי.
ב-1952 עליתי ארצה באוניה תאודור הרצל, הגעתי עם גרעין נוער לקיבוץ גברעם.
ב-1954 התגייסתי לנח"ל ויצאתי כחייל במדי צה"ל עם משלחת ישראלית להולנד שאחרי המלחמה, לצעדת 4 הימים של צבאות צרפת, גרמניה והולנד.
כחייל, פגשתי את בן גוריון והוא ביקש ממני לעברת את שמי. ואכן, למשך מספר שנים שיניתי את שם משפחתי ל"ורדי", אך לאחר שנים החלטתי לחזור לשם המקורי. גם את נשיא המדינה (בן צבי) פגשתי כחייל.
ב-1956 פגשתי בקיבוץ את שולה, עולה ממרוקו. שולה הייתה חברה טובה של אחותי. התאהבנו ומאז ולא נפרדנו. נישאנו זה לזו. והולדנו 5 בנות ובנינו את ביתנו בקרית גת. כיום מוקפים שולה ואני בנכדים ובנינים.
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי
0
