מאת : מרב ז'נו
מקור : אתר יד ושם , זיקה , העיתון המקוון להוראת השואה , אביב 2009
דורי לאוב, פסיכואנליטיקן וניצול שואה, מראה כי הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים יש בריחה לנרטיב "משופר" של אירועים טראומטיים מן העבר. לאוב, שעבר טיפול פסיכולוגי, נהג לתאר בעבר (קודם לטיפול) את תקופת השהייה של משפחתו ב"קריירה דה פיאטרה", מחצבת אבן שבה רוכזו יהודים בטרנסניסטריה שברומניה, באופן שליו ופסטורלי. בתגובה לתיאוריו סיפר ללאוב המטפל, שהיה בין הראשונים שנכנסו לטרזין אחרי השחרור, כי הנשים ששהו בטרזין סיפרו שהתנאים בגטו היו טובים עד כדי כך, שקציני הס"ס נהגו להגיש להן ארוחות בוקר למיטה. לאוב מציין שסיפור זה היווה עבורו פתח לשחזור האירועים באופן נאמן יותר למציאות. עולה השאלה אם אכן קיים הבדל ביכולתם של ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה להעלות את הזיכרונות ולמסור אותם ביחס לניצולים שהיו בוגרים בתקופה זו. לאוב מסביר כי היכולת לערבב בין דמיון ומציאות הרבה יותר גדולה בקרב ילדים. ילדים בגיל מסוים ניחנים במה שהוא מכנה "זיכרון מרובד"…..
הסופר אהרון אפלפלד ז"ל, שעבר אף הוא את אימי המלחמה כילד, מנסה לתאר את ההבדל בין זיכרונו של הניצול הילד לבין זה של הניצול המבוגר באופן הבא:
"מי שהיה אדם מבוגר בזמן המלחמה, קלט וזכר מקומות ואנשים ובתום המלחמה ישב ומנה אותם וסיפר עליהם, כך ודאי יעשה עד סוף ימיו. אצל הילדים לא השמות נטמעו בזיכרון אלא משהו שונה לחלוטין. אצלם הזיכרון הוא מאגר שאינו מתרוקן. הוא מתחדש עם השנים ומתבהר. לא זיכרון כרונולוגי, אלא שופע ומשתנה, אם מותר לומר כך."
למאמר המלא באתר יד ושם (זיקה – העיתון המקוון להוראת השואה)
0
