מאיר ברנד , הילד היתום  והנטוש  שישן בלילות מתחת לגשר בבודפשט הפך לאחד מטובי המג"דים בצה"ל

1127

מאיר ברנד נולד בשנת 1936 בבוכניה שבפולין למשפחה דתית אמידה של ארבע נפשות. בשנת 1941 גורש מאיר עם משפחתו לגטו בוכניה. באוגוסט 1943 חשו ההורים כי סופו של הגטו קרב והחליטו למלט את מאיר כדי שיהיה זכר למשפחה. אביו של מאיר נתן לו דיסקית ובה פתק. בפתק ביקש ממי שימצא את מאיר לגדלו כיהודי. לאחר מכן הסביר האב למאיר בן השבע את משמעות הפרידה ונתן לו שם פולני – דודק-יוזף. ההורים שילמו לגוי, והגוי לקח את מאיר עם בת דודתו מרים ובן דודו איטק למסע רגלי של שלושה שבועות לגבול סלובקיה. לבסוף הגיע מאיר ברכבת לבדו לבודפשט, שם חבר לחבורות פליטים ויתומים. בלילות ישנו מתחת לגשרים ובימים שוטטו בשווקים, אספו שאריות של ירקות ופירות ובזזו בתים מופצצים כדי להישרד.

באפריל 1944 אספה את מאיר ברטה רובינשטיין, חברת המחתרת של התנועה הציונית שהתחזתה לנוצרייה בשם אילונה בוגטה. ברטה הסתירה את מאיר עם ילדים יהודיים אחרים, והם החליפו מקומות מסתור בתדירות גבוהה.

ביוני יצאו ברטה ומאיר מבודפשט ב"רכבת קסטנר" והגיעו לברגן-בלזן, שם נשאר מאיר יותר משמונה חודשים. ברטה ומאיר שוחררו באפריל 1945 ונסעו לשווייץ. מאיר למד עברית בבית ספר שהקים הצלב האדום עם עליית הנוער ושליחים מהארץ. באוגוסט 1945 הוא הגיע לנמל טרנטו בדרום איטליה ולאחר שקיבל אשרה, עלה לישראל עם עליית הנוער. בספטמבר אותה שנה יצר עמו קשר דודו שחי בבלגיה לאחר שגילה את שמו של מאיר ברשימות ניצולים שהתפרסמו בעיתונים. הדוד סיפר למאיר שהוריו שושנה ויעקב ואחיו הגדול שמעון גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. מאיר נקלט בקיבוץ נווה איתן, שם התגוררה קרובת משפחתו, וב-1954 התגייס לצה"ל, לצנחנים, ושירת כמפקד פלוגה בגדוד 890. הוא השתתף בפעולות התגמול, וכן בכל מלחמות ישראל – ממבצע קדש ועד מלחמת לבנון הראשונה. מאיר למד כלכלה חקלאית והיה מרכז המשק והגזבר בקיבוצו. לאחר מכן ניהל את חטיבת הבשר בתנובה, ועם פרישתו לגמלאות הצטרף למשרד לייעוץ כלכלי, שם הוא עובד כיום.

מאיר נשוי לחנה, ולהם שלושה בנים ושמונה נכדים.

מקור

מתוך הבלוג של הנכד של אל"מ מאיר ברנד (1)

ב1939, כשסבי היה בן 3 נכנסו הגרמנים לפולין. באוגוסט 1943 שסבי היה בן 7 וחצי הגיעו הגרמנים לבוכניה."הימים נהיו קשים מאוד, הגרמנים ירו והרגו את היהודים בכל מקום ובכל הזדמנות"(על פי מילותיו של סבי). בהמשך הוקם הגטו ובו ריכזו הגרמנים את יהודי העיר בוכניה והסביבה. כמו שאר היהודים גם סבי ובני משפחתו  הועברו לגטו זה.לכל היהודים היה ידוע שהגרמנים מתכוונים להשמיד את כל היהודים על ידי שליחתם למחנות הריכוז, ולכן החליטה משפחתו של סבי לנסות ולהציל שלושה ילדים-אחד מכל משפחה:את סבי, את בן דודו איטק,ואת בת דודתו מרים. התוכנית הייתה להבריח את הילדים מפולין לצ'כיה.

בגבול הייתה אמורה לחכות להם דודתם דורה ומשם לנסוע יחדיו ברכבת להונגריה (מאחר שהונגריה לא הייתה אז כבושה על ידי הגרמנים). בהונגריה תוכננה המשפחה להתפצל- דורה הייתה אמורה לאמץ את סבי ואיטק, ואת מרים להעביר למשפחה מאמצת יהודייה בהונגריה. באחד הלילות לקח מורה דרך פולני את שלושת הילדים והם הלכו ברגל שלושה שבועות עד לגבול פולין- צ'כיה שמה חיכתה כפי שתוכנן מראש דודתו של סבי שהיה לה דרכון הונגרי מזויף. משם נסעו הילדים עם דורה ברכבת להונגריה. שלא כמו בתוכנית המקורית הדודה לקחה איתה  רק את איטק. את סבי היא לא יכלה לקחת מאחר שבדרכון שלה היה כתוב שיש לה שני ילדים  בלבד והיא הגיעה לגבול עם ילד נוסף שהוא בנה הפרטי.הדודה עם שני הילדים נסעו לכפר קטן  בהונגריה וסבי נסע לבדו לבודפסט(עיר הבירה של הונגריה).

סבי הסתובב לבדו ברחובות ללא אוכל וללא מחסה, שמו היה דודק יוזף(שם פולני שהוריו נתנו לו) ועל פי מצוות הוריו הוא חי כילד פליט פולני ולאיש היה אסור לדעת שהוא יהודי. כשמונה חודשים חי סבי כילד רחוב,עד שפגשה אותו בחורה צעירה בשם כיסוי "בוגוטה אילונה" ושמה האמיתי ברטה. ברטה הייתה במחתרת היהודית הציונית בהונגריה, ותפקידה היה לגלות ילדים יהודיים ולהצילם. סבי סירב לגלות לה שהוא יהודי אך ברטה הבינה שהוא יהודי.כפי שברטה מספרת, המצב הגופני של סבי היה נורא ביותר ולדעתה תוך מספר ימים אם לא הייתה מצילה אותו, הוא היה מת.

ברטה לקחה את סבי לביתה וטיפלה בו במסירות רבה כמה שבועות. כשהיה סבי בן 8 יצאה רכבת קסטנר אל שוויצריה ועליה סבי וברטה. הרכבת לקחה איתה יהודים רבים. הרכבת לא הגיעה אל היעד- שוויצריה כי הגרמנים שיקרו את ד"ר קסטנר, ובמקום לשחרר את היהודים בשוויץ, הם הובילו אותם למחנה ריכוז ושמו "ברגן בלזן",ושם שהו סבי וברטה כמה חודשים עד גמר המלחמה בשנת 1945. עפ"י עדותו של סבי, מחנה הריכוז היה נורא והרעיבו שם את היהודים למוות. בסיום המלחמה הועברו כל היהודים שנשארו בחיים,בהם סבי לשוויצריה, שם טופלו בילדים ע"י הצלב האדום.

מקור 3

מתוך הבלוג של הנכד של אל"מ מאיר ברנד (2)

בקיץ 1954, סבי התגייס לצנחנים – גדוד 890- גדוד "אפעה". "המובחרים שבמובחרים", עם כומתה אדומה, נעליים גבוהות אדומות וחליפה ירוקה. הגאווה היתה גדולה מאוד בקיבוץ, בחברה ובעיקר אצל סבי. האימונים היו קשים ומפרכים, ורק מי שהיה לו כוח נפשי, ראש חזק, גוף בריא וכוח רצון עילאי, עמד במשימה. צנחנו גם ביום וגם בלילה בשביל ללמוד את דרך המלחמה ובשביל לחשל אותנו כנגד הפחד. השתתפתי בעשרות פעולות "תגמול" כנגד הערבים, מעבר לגבולות המדינה. לאחר שנה וחצי של שירות ולחימה, סבא יצא לקורס קצינים שערך כחצי שנה, הקורס היה קשה ביותר. בקורס רכשו החיילים את כל מיומנויות הלחימה שנדרשות מקצין.לאחר שסבי סיים את קורס הקצינים ב-1956, צה"ל יצא למלחמה גדולה מול מצריים – מלחמת "קדש"/"מבצע סיני". במלחמה גדולה זו ישראל כבשה את כל מדבר סיני עד תעלת סואץ. לאחר שנה, בלחץ המעצמות הגדולות ארה"ב,אנגליה, וצרפת,  אילצו את מדינת ישראל לסגת מסיני, ולהחזיר את הצבא לגבולות הקודמים שלפני המלחמה. "אני והמחלקה שלי", מספר סבי,  "היינו  האחרונים שעזבו את סיני: הורדנו את דגל מדינת ישראל ועלינו על מטוס "דקוטה" (שהיה המטוס האחרון באותה תקופה שעזב את מצריים) ועזבנו את סיני". הדגל נמצא עד היום בארכיון צה"ל עם תמונה של סבא מצדיע לדגל.  בסוף 1957 בן ה- 21 משתחרר סבי מצה"ל.

"במלחמת ששת הימים 1967 שירתתי כמפקד פלוגה בחיל השיריון (עשיתי הסבה מצנחנים לחיל השריון מכיוון וחיפשו קצינים בחיל השיריון).

ב-1973 פרצה מלחמת  יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד גדוד בדרגת סגן אלוף ונלחמתי עם גדוד המילואים שלי ברמת הגולן. הגדוד שלי הגיע והתיישב על הר הנקרא תל שמס, במרחק של 32 ק"מ מדמשק. ביום בהיר ראינו את דמשק מהמשקפת. יום אחד הודיעו לי שגולדה מאיר(שהייתה ראש ממשלה) מבקשת גם היא לראות את דמשק מהמשקפת. הכניסו אותה לתוך טנק, הטנק עלה על הגבעה, הוצאנו אותה בכוחות משותפים. הראנו לה את דמשק והיא הייתה מרוצה מאוד.

מקור 4

   בצילום : אל"מ מאיר ברנד מרצה בפנמי מג"דים בצה"ל , 2018 על ילדותו בשואה ועל לחימתו בתור מ"פ בגדוד 890 תחת פיקודו של אריק שרון

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *